פוניו על הצוק ליד הים / Ponyo on the Cliff

ארבע שנים חלפו מאז צאת סרטו האחרון של מיאזאקי הלא הוא “הטירה הנעה של האוול”. ‘הטירה’ אולי היה סרט רווחי ועבר את מבחן הביקורות, אך רבים מסכימים כי מגע הזהב של מיאזאקי הוחלף במגע של כסף בלבד. זה לא היה סרט רע, אבל מזוכה אוסקר כמו הייאו מיאזאקי ציפו המעריצים למעט יותר. לכן הוא חיכה ארבע שנים, במהלכן פרצו ותמו מלחמות, הוחלפו ראשי ממשלה ותעשיית האנימה המשיכה לשעוט קדימה. אחרי זמן מה שכחו היכן נמצא מי שמכונה “הוולט דיסני של יפן”, וגם צאת הסרט “Tales from Earthsea” של מיאזאקי ג’וניור, שהתנפץ בביקורות כמו טייס קמיקאזה, לא תרם לתדמיתו האב המסכן. אבל הוא לא הרים ידיים, לא ולא: מיאזאקי שינס מותניים, נכנס למרתפי ג’יבּלי (כי שם אני אוהב לדמיין שהוא עובד) והחל לעשות סרט חדש. סליחה, סרט חדש  ונהדר.

אם אתם רוצים לדעת את עלילת “הפוני של קליף”, חישבו מה היה קורה לו פינוקיו היה פוגש בבת הים הקטנה. סָאנוֹסְקֵה בן החמש גר עם אימו לִיסָה בעיירה פסטורלית בעוד אב המישפוחה – קוֹאיצֳ’י – הוא רב-חובל ומרבה להיעדר. הסיפור עוסק בבתולת ים קטנה… או דג ממין נקבה… בקיצור דגיגית, הבורחת מביתה במצולות ונתפסת על-ידי סאנוסקה אשר מסיבה כלשהי מחליט לקרוא לה “פּוֹניוֹ”. אביה של פוניו אט חיש מהר אחר ביתו הסוררת, ומה תגידו על זה: הוא גם מצליח! אך פוניו הספיקה לטעום את דמו של סאנוסקה ובכך הפכה לספק-אנושית ספק-ברווז, וברחה חזרה לחיקו של סאנוסקה. וההרפתקה רק מתחילה.

יש דבר אחד שעליכם לדעת טרם הצפייה ב-“פּוניו על הצוק שליד הים”: זה סרט לילדים. נכון, גם הסרטים הקודמים של מיאזאקי הם לא בדיוק טרנטינו, אך במקרה דנן מדובר בקהל היעד העיקרי אליו מיאזאקי מכוון. גיבורי הסרט הם צוציקים בני 5 ואני יכול להבטיח כי אם ילדים בני חצי שנה היו יכולים לרוץ, מיאזאקי לא היה מהסס להשתמש גם בהם עבור העלילה. אנקדוטה מעניינת נוספת היא שבניגוד ליצירות האנימציה הבומבסטיות דוגמת “המסע המופלא” ו-“הנסיכה מונונוקי”, ‘פוניו’ 100% אורגינל כי כל הסרט אוייר ידנית. מרשים בהתחשב בפיתוי הגדול של שימוש במחשבי-העל שיכולים לעשות את אותה עבודה בהקשת עכבר. אך אל תתנו לעובדות הללו להפריע לכם, ההיפך – הן שהופכות את “פוניו על הצוק שליד הים משמאל למגדלור אך מימין לבקתה בהמשך השביל” לסרט קסום.

הסרט הוא אחד הצבעוניים והעליזים בארסנל סרטיו של מיאזאקי. בעצם עזבו, זה אחד הסרטים הצבעוניים בעולם האנימה! שילוב נפלא בין עולם מציאותי של כבישים ותשתיות כאשר ממש מתחת לאף נמצא עולם סוריאליסטי של דגים ויצורים מיסטיים. ושני העולמות האלה, לקראת אמצע הסרט, מתמזגים. את התוצאה רבותיי אי אפשר לתאר במילים. מצאתי את עצמי נפעם לנוכח יצירת האומנות האקסטרווגנטית הזו. אז נכון, העלילה לא הכי עמוקה (אם כי באופן מילולי היא כן. בגלל הים. הבנתם?) אבל היא מלאת חן והומור שיקרצו גם לגדולי הציניקנים.

הדמויות בסרט, רובן ככולן, מחייכות הרבה וקופצניות. פוניו, בעיקר בצורתה האנושית, היא בובת פרבי עם גנרטור במקום סוללות. הקול החמוד וההתנהגות הנוירוטית הזכירו לי במקצת את החתולה צ’י, אבל קחו בחשבון שצפיתי בסרט ב-1 בלילה והדמיון שלי לא עבד במיטבו. סאנוסקה כמובן לא מתנהג כמו אף ילד בן 5 שאתם מכירים, ובדומה למרבית גיבוריו של מיאזאקי, גם פה מגלה הילד בגרות ואחריות בשונה מהמבוגרים סביבו. אומרים שמיאזאקי ביסס את דמותו של סאנוסקה על בנו בחיים האמיתיים, לא בטוח אם גורו או אחד אחר, אך ההיררכיה בין סאנוסקה לפוניו מזכירה את זו של גיבורי “לאפוטה: הטירה שבשמיים” (וסרטים אחרים שלו): ילד אנושי מוצא ילדה ממקום מסתורי ויחדיו הם יוצאים למאבק באנשים מסתוריים בעולם מסתורי.

אלמנטים מסרטים אחרים של מיאזאקי קיימים פה בשפע (איך לא?). גם הפעם לא מהסס מיאזאקי לתת ביקורת על הזיהום האנושי והרס הטבע, רק שבמקרה הזה הביקורת הזו ניתנת בתחילת הסרט ולא בסופו, והפעם היא לא נושא מרכזי כל-כך. חדי האוזן יבחינו לקריצה מסויימת ל-“השכן שלי טוטורו” כאשר ליסה שרה משפט משיר הנושא של הסרט. השימוש בפולקלור היפני, אשר בא לידי ביטוי ב-ב’מונונוקי’ ו-‘המסע’, מתחלף באגדות מערביות יותר. מיאזאקי לקח השראה מבת הים הקטנה (הסיפור, לא הסרט של דיסני) והפך אותה ליצירה מקורית.

לקראת סוף הסרט, ואפילו קצת לפני זה, ‘פוניו’ מתחיל ללכת לכיוונים יותר מגוונים אך עם זאת מבלבלים. אני מדבר על חורי עלילה ותפניות משונות שלא תורמות לכלום, ובטח שיבלבלו את קהל הצופים הצעיר. בחצי השעה האחרונה נדמה כי באולפנים מיהרו לסיים את התסריט. הסיום בכל זאת מרהיב, וגם מרבית הדרך אליו.

את החלק הטוב ביותר שמרתי לסוף. ב-“פוניו על הצוק שליד הים משמאל למגדלור אך מימין לבקתה בהמשך השביל מעל היער בקצה ההר שמתחת לגשר” יש עלילה טובה, דמויות חמודות ועולם עשיר ומגוון. אך היופי העיקרי בו הוא פס-הקול של הסרט. סרט של מיאזאקי בלי המלחין ג’ו (ג’ואי?) היסאיישי זה כמו… סרט של מיאזאקי בלי המלחין ג’ו היסאיישי. אבל אל תדאגו, לא רק מיאזאקי חוזר כמו גדול, אלא גם ג’ו. פס הקול של הסרט לא שותק לרגע, משהו שהייתי מתלונן עליו לולא הוא היה כה נהדר. מנגינת פסנתר קלאסית נהדרת מלווה את כל הסרט, ומתאימה את עצמה כמו חוט דנטלי לשיניים. שיר הנושא של הסרט, “Gake no Ue no Ponyo”, קליט ואין אחד שלא יזמזם אותו למשך דקות ארוכות אחרי סיום הסרט. לא לחינם הרינגטון שלו הפך לאחד הפופולריים ביפן.

לא תהיה זו הגזמה לומר כי הסרט מזכיר לי את “פנטזיה” של דיסני, סרט שהעלה לגדולה את מיקי מאוס והביא לנו עולמות ויצורים קסומים בשילוב מוזיקה קלאסית (באך, צ’ייקובסקי ובאטהובן) קצת בדומה לנעשה פה. רק בעוד פנטזיה סרט אילם, ב-“פוניו” מדברים, והרבה, וביפנית. את נקודות הדמיון אגב רואים כבר בסצינת הפתיחה המרהיבה של פוניו.

אם בדיבורים עסקינן, הדיבוב של הסרט מקצועי ומהימן לחלוטין. כמובן הסרט מלא בשמות שאפילו ביפן לא מכירים, אבל זה דבר טוב אם חושבים על זה. ללכת על שמות גדולים כמו רומי פאקו או איה היראנו לסרטי מופת של מיאזאקי עלול להסיח את הדעת.

פוניו על הצוק שליד הים משמאל למגדלור אך מימין לבקתה בהמשך השביל מעל היער בקצה ההר שמתחת לגשר ומימין לנקודת העצבים שלכם על הבדיחה הזאת” הוא סרט חובה אם אתם מעריצי מיאזאקי, סרט מומלץ אם אתם חובבי הז’אנר וסרט טוב אם אתם אוטאקואים. נותר רק לחכות שהוא יגיע לחיק שאר העולם, כולל ישראל, ועם קצת מזל אני אפילו מריח אוסקר.


Ponyo on the Cliff by the Sea | הרפתקאות, קסם, בשר דגים | סטודיו ג’יבּלי | 2008 | הייאו מיאזאקי | 100 דקות

לקריאה נוספת

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם