על טעם ועל ריח

לא תמיד יש לי חשק לראות אנימה.

טוב, זה לא שאין לי חשק. זה כמו לבחור בין המבורגר לסטייק אנטריקוט איכותי. לא תמיד יש כוח לסטייק, ולמען האמת רוב הזמן אני דווקא אעדיף את ההמבורגר. אני לא משווה את האנימה לבשר חלילה, אני פשוט רעב. העניין הוא שלאחר מספר לא מועט של שנים בתחום, מצאתי שסדר העדיפויות שלי משתנה. אם פעם בכל עונה עברתי סדרה-סדרה ובדקתי כל דבר שנראה מספיק טוב, היום אני מרפרף בחצי עין ועוצר על האנימה עם ה-“Pretty Poster”. כבר אין לי את אותה סובלנות כלפי סדרות שוג’ו/שונאן קומיות עם אותם המרכיבים (בית-ספר, גיבור אחד, הרבה  בנות, רשע בישוג’ו ותחתונים), ולפתע גיליתי שגאוניות של אנימה מתבטאת כשהיא ממכרת לא בזכות אותם המרכיבים, אלא הנרטיב שהוא הסיפור.

לכן הסדרה הטובה ביותר של השנה האחרונה היא לדעתי דווקא “Rainbow”, אני מחכה יותר לפרקים נוספים של “Black Lagoon” יותר מאשר “K-ON” וכשאומרים לי להגדיר ‘מאסטרפיס’ אני חושב מיד על “Monster” ולא “Air”. זה לא אומר שהפסקתי להנות משוג’ואים ושונאנים למיניהם, אבל ממש כמו שמם – אלה סדרות שנועדו לנערים ונערות, וטבעי שאחרי תקופת ההתבגרות יבוא החשק לסדרות עם האלמנטים המחתרתיים. האם זה אומר שאני לא נהנה מ-“Mitsudomoe”? ובכן, Hell yeah I am, וגם נארוטו שיפודן ודרגון בול קאי נשארות ברשימת הצפיה שלי לא רק מתוך כבוד אחרון לז’אנר.

התחביב כבר לא בלעדי, ועונת השידור הקרובה בארה”ב חשובה לי כמעט (אם לא בדיוק) כמו עונת השידור של TV Tokyo ועמיתיה. הוכחה לכך היא במדד הציפיה. רוצים לדעת מה הסדרה שאני הכי מחכה לשובה? דקסטר. ומסגרת האנימציות? סאות’פארק. נכון, יש את “Bakuman” שגם אם באמת יש לה סיפור מוצלח – היא חיה תחת צילה של “מחברת המוות”. אפילו “איירון-מן” של וורן אליס מגיעה בעקבות ההצלחה מעבר לים. אני לא מפנה אצבע כלפי התעשיה חלילה, וגם לנוכח השחיקה במספר סדרות האנימה בכל שנה. העובדות האלה אולי נכונות, אבל מי שרוצה לראות אנימה תמיד ימצא מה לראות – והרבה.

לכן אני לא רואה את ההתעניינות בסדרות אמריקאיות באה על חשבון סדרות אנימה, אלא להיפך. צפיה ב-“שובר שורות” לדוגמא נותנת לי את החשק לחפש סדרת אנימה בסגנון דומה, ולהיפך. עד היום רשימת הסרטים שאני הכי מחכה להם כוללת בעיקר סרטי אנימה (אבנגליון 3, הסרט של הארוהי, טריגאן ומכונת החלומות), וקשה לי לראות את עצמי זונח את התחום בתקופה הקרובה. אך הגעתי למסקנה כי אין טעם ללכת עם הראש בקיר, ולהפסיק לחטט במגירות שאני יודע שלא אמצא בהן כלום. תנו לי משהו טוב שהוא גם מקורי, ואני אשמח לראות. תנו לי גלידת שוקולד טעימה שכבר ליקקו אלף פעמים, והיא תמצא את עצמה בפח.

לקריאה נוספת

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם