על טבעי זה הכי, אחי


ברוח ליל כל הקדושים (סליחה, שכחתי שהיום אתם קוראים לזה “האלווין”) שנחת באין מפתיע השבוע, ראיתי עד כמה משקיעים בספיישלים טלוויזיונים כדי להפחיד את הילדים הקטנים ולשעשע את המבוגרים יותר. זה התירוץ שלי להכנת הכתבה הצנועה הבאה בה אני מביא לידיעתכם מספר סדרות מתח על-טבעיות – מוכרות יותר ופחות – שלדעתי חשוב מאוד שתכירו. עולם המוות רבותי מעולם לא נראה חי כל-כך.


Night Head Genesis
היא אולי חלפה מעל הרדאר, ובכל זאת מדובר באחת הסדרות העל-טבעיות המותחות ביותר. הסדרה יוצאת מנקודת הנחה ש-70% מהמוח האנושי אינו בשימוש, ולחלק הזה קוראים “Night Head”. האנימה, שמבוססת על דרמה טלוויזיונית מ-92, עוקבת אחר שני אחים בשם נאוטו ונאויה. לנאויה יש היכולת להשתמש בטלקנזיס, ולא רק כדי לכופף כפיות. כן, בדיוק – גם סכיני מטבח. אחיו הצעיר לעומת זאת ניחן בחוש שישי המאפשר לו לבצע טלפתיה, ומדי פעם הוא מקבל מה שאני מכנה “התקף ירמיהו” (בו הוא נכנס למוד שהוא מנבא דברים). לאחר שהוריהם שולחים אותם בגיל צעיר למכון מחקר נידח יותר מביוב במעלות תרשיחא, מחליטים השניים – 15 שנה מאוחר מדי – שנמאס להם, והם רוצים למצוא את הוריהם, להתחיל חיים חדשים ולדעת מה זה מקדונלדס. הבעיה היא שמאותו רגע הם נמצאים במרדף תמידי מול גורמים עויינים רבים. מקדונלדס הם כבר לא יטעמו בקרוב.

הסדרה תפסה את עיני כבר מההתחלה. האווירה הדיפרסיבית והעלילה הסוחפת לא נתנו לסדרה לנוח לרגע. בכל רגע נתקלו השניים בחלק נוסף מהפאזל האלים שלהם, ולחבר אותו למקום זה לא פשוט. הרבה אנשים טובים מקפחים את חייהם במסע של נאוטו ונאויה, וזה כולל תלמידות תיכון, האנשים שגידלו אותם ועוד. אנשים עם כוחות חזקים יותר וארגון מסתורי אחד מאיימים על שלוות חייהם. אחד ההתפתחויות היותר מעניינות זו מערכת היחסים בין השניים. נכון, לפעמים היא בישית ביותר (“אוני-צ’אן”, “נאויייההה!!”) אבל הדילמות המוסריות בהן נתקלים השניים – רובן הגדול בנוגע לשימוש בכוחות שלהם – היא לב ליבה של הסדרה המצוינת הזו. יש מספר רגעים שאני מודה שהקפיצו לי את הלב, בעיקר רוחות רפאים ושוטים מפתיעים של חלקי גופות. אולי הייתי צעיר מדי כשצפיתי בסדרה, אבל עד היום היא חקוקה לי היטב בזיכרון כסדרה שלא מומלץ לראות בלילה.


Sci Fi Harry
לסדרה הזו כדאי לגשת בזהירות שכן היא מתרחשת בארה”ב וגיבורהּ הראשי הוא חנון בתיכון. כולנו יודעים שהיפנים חושבים שכל מה שיש בארה”ב זה נערי פוטבול מצליחים בשם ג’ף, מעודדות בשם סנדי וגיקים בשם סטיב. כולם מתקיימים כמובן מהמבורגרים וצ’יפס. הרבה צ’יפס.

הארי מקווין, חנון מיסודו, רגיל כבר שמציקים לו בבית הספר. יום אחד הוא מגלה לאהבת נעוריו, קת’רין, את היכולת המסתורית שלו: טלקנזיס. במילים אחרות, הוא מסוגל להזיז דברים ולצעוק “תראי אימא, בלי ידיים”. אלא שאז צצה בעיה שהארי לא ממש מודע לה: בכל פעם שהוא משתמש בכוח שלו, מישהו בעיר מת. הפופולריות שלו גואה ועד מהרה הוא מקבל תכנית טלוויזיה משלו… מה שאומר שליצרנית ארונות הקבורה המקומית מחכה עבודה רבה.

הסדרה, לאורך 20 פרקיה, עשויה לפי הספר: יש אנשים רעים (שרודפים אחרי הכוח של הארי), יש אנשים טובים ויש סתם מטומטמים. אלא שכל זה לא מפריע כל עוד העלילה נשארת אינטנסיבית ובעלת סימני שאלה רבים יותר מעונה ממוצעת של אבודים. מלבד זאת, אם יש לכם תיאבון לסצנות מוות מבחילות סטייל ‘יעד סופי’, Sci Fi Harry תשביע אתכם ותיתן לכם חשק לקינוח. בנוסף לכך, במנות הרבה הרבה הרבה יותר קטנות, מכילה הסדרה סצנות עם גוון מיני מסוים (אני יכול להישבע שאני זוכר מהסדרה זרע-גברי). על אף כל זאת עלי להזהיר אתכם: סוף הסדרה שנוי במחלוקת והותיר אותי עם גבה מורמת, אבל הדרך לשם רצופה הנאה רבה, אקשן, מתח וזוועות עולם.


Serial Experiments Lain
כאשר צפיתי בסדרה לפני שנים לא הבנתי מה לעזאזל, למה שאני אבין עכשיו? כי אני דביל, זה למה.
במרכז הסדרה הפסיכודלית הזו עומדת ליין, נערה בת 14 שמגלה את העולם המרושת החל מהרגע שנערה מכיתתה מתאבדת. להיגיון אין מקום בעולם הזה, וליין – ללא שום ידע מקדים במחשבים – מכירה את נבכי העולם הסבוך הזה, תוך כדי התמודדות מול המציאות; משפחה, חברים ולימודים. מה המציאות ומה לא מציאות? זו שאלה טובה. ליין מצליחה לדלג בין עולמות שונים ברשת, ולהיחשף לקונספירציות המלמדות אותה שהיא לא לבד.

הסגנון של “Lain” הוא לא עבור כל אחד. עד כמה שהסדרה עשויה היטב (הן בגרפיקה והן באנימציה), הקצב שלה איטי עד מוות. דיאלוגים רבים, המון דיבורים פילוסופיים וקצב התרחשות איטי. ואתם חשבתם ששני פרקי הסיום של אבנגליון הם סיוט מנטלי?

הסדרה נתונה לפרשנות אישית של כל אחד, ובסופו של דבר מכילה את הנוסחא המנצחת עבור אינטלקטואלים; רבדים שונים של עלילה, ודמויות רבות המקושרות לחלקים שונה בחייה של ליין. בתור סדרת מתח פסיכולוגית, לא כדאי להחמיץ את הפרטים הקטנים והניואנסים, מפני שהקו בין ‘סדרה גאונית’ ל-‘נרדמתי מיד’ הוא דק ביותר.


Paranoia Agent
סאטושי קון
ז”ל מביא בסדרת הטלוויזיה היחידה שאי פעם יצר, ילד עם מחבט. מדוע? הו הו.

הסדרה מובאת ממספר זוויות של גיבורים שונים: סאגי, נערה חמודה והקורבן תקיפה הראשון של “Lil’ Slugger” (כינויו של החבוב עם המחבט); וצמד בלשים הנואש למצוא את הילד ולגלות מה עומד מאחורי התקיפות. מה בדיוק על-טבעי בסדרה? ובכן, זו סדרה של סאטושי קון. במהלך 13 פרקיה הולכת ונעשית “Paranoia Agent” ממש כמו שמה: פרנואידית. רבים מהגיבורים מאבדים את העשתונות, קיומו הגשמי של Lils Slugger מוטל בספק ועולם האשליות מתערבב לפתע עם העולם האמיתי.

אט אט נחשף הקשר בין הקורבנות, והכול מתבהר בפרק הסיום הגרנדיוזי שלא יותיר אפילו אחד עם לסת סגורה. אך הפרק הטוב ביותר בסדרה הוא ללא ספק פרק 8, שלוקח הפסקה מהמשך העלילה ועוסק בקבוצה של חברי-אינטרנט הקובעים להיפגש ולהתאבד יחד. הרעיון מאחורי הפרק, שעוסק בשאלות קיומיות, נעשה בצורה ‘סאטושי קונית’ לחלוטין, והסוף שלו הוא ללא ספק אחת ההברקות בסדרה.

“Paranoia Agent” מכילה סצינות לא פשוטות לעיכול, ולמרות שהאלימות לא מגיעה לרמות שודאי התרגלתם אליהם כיום – היא בכל זאת לא אחת שתצא לכם מהראש מהר. בין מגוון גיבוריה של הסדרה, ניתן למצוא תלמיד תיכון עם בעיות, אישה בעלת פיצול אישיות של זונה, מפיקי תכנית טלוויזיה ועוד. ככל שהפרקים מתקדמים היא נעשית מותחת ופסיכוטית יותר, ובסופו של דבר מספק קון מספר הבחנות מדויקות לגבי אורח החיים שאנו מנהלים. אחת מסדרות האנימה (ולא רק) המוצלחות ביותר שיש. 

עד כאן. סדרה נוספת שהייתי רוצה להכניס לכתבה היא Chaos;Head. כמה חבל שכבר כתבתי עליה ביקורת פה בבלוג (והאמת גם על שאר הסדרות בכתבה, רק שהבלוג שנשא אותם מת ולא תוכלו להוכיח זאת). אם יש לכם המלצות לסדרות משלכם המשלבות מתח ואלמנטים על-טבעיים, אתם מוזמנים לשתף…רצוי פה למטה.

לקריאה נוספת

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם