מקומה של האנימה בחיי היומיום

לאחרונה התחלתי להרהר אודות מיקומה של האנימה בחיי היומיום (שלי, לא שלכם). רובנו חווינו את המחשבות הללו בתחילת דרכנו בעת היותנו צעירים, "אנימה אני אראה גם בגיל 60", "אני אקריא מנגה לילדים שלי לפני השינה", "אני אתחתן ואגור ביפן", "אני אעבור ניתוח פלסטי להשתלת עיני-אנימה". למעט הדוגמה האחרונה, עמה אני מקווה אף אחד לא מזדהה, מדובר בפנטזיה שכל אוטאקו – במישור כזה או אחר – חשב עליה. אלא שהשנים הללו חלפו אצלי, וה-"אראה אנימה גם בגיל 60" ירד ל-"טוב, גם בגיל 40", וכעט איני משוכנע שלתוך העשור הבא בעוד כ-7 שנים אני אכנס בעודי בכלל יודע האם וואן פיס עודנה משודרת (על מי אני עובד? ודאי שכן) ומה תהיה הסדרה המדוברת ביותר של אותה עת (התשובה כנראה תהיה 'לא יתכן כי הבת של דוד שלי מצד אבא כזו חמודה').

עוד לא הגעתי למצב הזה.
למעשה, למרבה האירוניה, אני רואה בתקופה זו של חיי יותר אנימה ממה שראיתי אי פעם. ההבדל הוא שאם פעם תרתי אחר סדרות מלאות כדי למרתן אותן, כיום המרתונים היחידים שלי הם כאשר מצטברים לי 3-4 פרקים של Hunter x Hunter לראות. אנימה נהייתה סוג של הכרח, שיעורי בית שעלי להגיש. שיעורי בית מהנים, אבל עדיין שיעורי בית. אם תהיתם למי אני אמור להגיש אותם בכלל – הבלוג שאתם קוראים כעת הוא התשובה. עם יד על הלב, אין לי באמת מושג האם לולא Anime OK, הייתי עדיין ממשיך לצפות בסדרות אנימה באותן הכמויות בהן אני צופה כיום. טוב נו, שיקרתי: יש לי מושג. ודאי שלא הייתי זונח את התחביב, אבל הייתי ממשיך אך ורק עם הסדרות החביבות עלי, וכנראה לא הייתי מכניס לרדאר שלי כל-כך הרבה סדרות חדשות בכל עונת שידור. 

ההסדר הזה יוצר סוג של אבסורד מסוים במסגרתו הבלוג הזה, וחדוות הכתיבה שבו, משרתים אותי יותר ממה שאני משרת אותו. חשבון הנפש שעשיתי עם עצמי גרר עמו שאלות קשות למדי: איזה מן סוג של אוטאקו נהייתי? נכון שאני ממשיך אך ורק עם הסדרות הטובות ביותר (בסטנדרטים שלי בלבד) בכל עונה, אך מספרם עדיין גבוה, ובכל שבוע מצטברים לי כ-15 פרקים חדשים.  חלק מכם ודאי מגחכים בבוז, "הוא צוחק, נכון? אני רואה 72.5 פרקים בשבוע!". את אותם אלה אני רוצה לשאול: נשיא ארה"ב, אתם יודעים מי הוא? לא לא, ג'ורג' בוש כבר לא שם. עבור האנשים עם החיים – ואני אוהב להעמיד פנים שיש לי חיים – 15 פרקים שבועיים הם כ-5 שעות צפיה. תוסיפו לזה עבודה יומיומית, תחביבים אחרים (בוגד שכמוני, הא?) ולעתים סתם עייפות, ותגלו שאין הרבה מקום לדחוף 5 שעות כל שבוע. 

לכנסים כבר הפסקתי להגיע, יותר בגלל מיצוי ופחות בגלל אמירה אישית, למי שתהה, אבל האנימה עצמה עדיין פה, גם אחרי כמעט עשור של התעסקות אינטנסיבית בתחביב. זה אומר משהו, לא? מצאתי את עצמי מחליף תחביבים כמו גרביים במהלך חיי: 4 שנות נגינה על פסנתר ירדו לטמיון, 4 שנות טניס, שנתיים קרטה, תנועת נוער אחת ואפילו תקופה מסוימת של בישול (עם הרבה [מאוד] שמן). אבל האנימה, הפלא ופלא, עודנה פה. האם בן-אדם שבאמת לא אכפת לו מאנימה ימשיך לעקוב אחר חדשות בנושא? כנראה שלא. והאם אותו בן-אדם ימשיך להיכנס לפורומים אחרי כל פרק כדי לקרוא דיונים אודותיו? גם לא. האכפתיות עודנה פה, והאהבה גם כן. ואולי אני רואה אנימה מתוך הכרח, אבל ההכרח הזה הוא שמשאיר אותי בתוך העניינים, ובסופו של דבר אני חייב להודות לו – כי אחרי שאני מסיים סדרה, נשען אני אחורנית ומתרפק על ההנאה שהיא גרמה לי, רגע לפני שאני זז לכתוב עליה. זה סיפוק ששמור באופן בלעדי לתחביב הוותיק, משהו ששום שקשוקה שאני מכין לא תוכל להחליף.

אני לא יודע מה יהיה פה בעוד כמה שנים, ובין אם זה יהיה עבור פרק אחד בשבוע או עשרים, כנראה שאנימה כן תישאר חלק ממני. ואם התעשייה תקרוס (זה כבר סיפור לפעם אחרת), אדע שזה לא תירוץ: יש עשרות אלפי סדרות טובות שם בחוץ שעוד לא ראיתי. אני אולי לא אגור ביפן, אבל אני בהחלט אשמח להקריא לילדים שלי מנגה לפני השינה.