מסע אל העבר – סדרות הילדות עליהן גדלנו

הדבורה מאיה
שם מקורי:  Mitsubachi Maya no Bouken
מספר פרקים: 52 + 55
כמה זה מרגיש: 10

תאמינו או לא, השם “מאיה” לא היה עיברות או משהו, אלא ככה קראו לדבורה מאחת הסדרות היותר ישנות שהגיעו ארצה. בחרתי לפתוח דווקא עם הסדרה שאני הכי פחות זוכר, למעט סצינות בודדות ושיר הפתיחה בביצועו של יזהר כהן בפרק הראשון (“הרחק בארץ זימזומיה, בתוך כוורת הומיה, חייתה דבורנת עליזה, פיקחית אבל גם קצת פזיזה“) וראובן שפר בכל שאר הפרקים.

“הדבורה מאיה” הופקה בידי Nippon Animation (אנחנו עוד נשמע הרבה עליהם בהמשך הכתבה). הסדרה בת 55 הפרקים היא קו-פרודוקציה בין יפן לגרמניה (מסתבר ש-2 המדינות שיתפו פעולה הרבה אחרי מלחמת העולם ה-II) והיא עלתה לשידור ב-1975. מאיה, תאמינו או לא, מבוססת בכלל על ספר ילדים גרמני (Die Biene Maja), מה שמסביר מדוע הדבורה בלונדינית. השערה היא שהסדרה בכלל פרופוגנדה קומוניסטית של גרמניה המזרחית, מפני שמאיה חיה בקומונת דבורים. מצד שני יש גם מניעים אנטישמים שכן מאיה, הבלונדינית הסקרנית, נאלצת להילחם בהמשך הסדרה מול הצרעות (היהודיות?) המכוערות. צוחק, נו.

סדרת המשך בת 52 פרקים עלתה לשידור בין השנים 82-83. שתי הסדרות שודרו בחבילה אחת במדינות רבות, ביניהן ערוץ ניקולודיאון בארה”ב, ערוץ המשפחה בצרפת והערוץ הראשון בישראל (תחת דיבובה של לימור הוד). היום, אם אתם מחפשים, ניתן למצוא אותה בערוץ ג’וניור או בכוורת הקרובה לביתכם.

נילס הולגרסון
שם מקורי: 
Nirusu no Fushigi na Tabi
מספר פרקים: 52 + סרט
כמה זה מרגיש: 2500 + שום סרט

הרבה לפני שגילו את נפלאות ההתמסחרות מסדרות כמו נארוטו [Naruto] ובליץ’ [Bleach], הפיקו אנשי סטודיו פיארוט [Pirerrot] סדרות איכות. והראשונה מתוכן: נילס, הולגרסון נילס. סדרת הבכורה של הסטודיו עלתה לשידור ב-1980 בערוץ NHK היפני. הסדרה בויימה על-ידי האסאיוקי טוריאומי שנפטר בתחילת השנה, ועל הפקתה נמנה גם מאמורו אושי (לימים במאי Ghost in the Shell), כנראה שיש משהו בנילס שגורם להפקה לרצות להפיק סדרות אנימה אלימות.

כמו מאיה’לה, גם נילס מבוססת על ספר ילדים אירופאי של הסופרת השוודית חובבת ישראל סלמה לגלרף. הספר נכתב במקור כספר לימוד גיאוגרפי, בו דרך מסעותיו של נילס יכלו התלמידים ללמוד על ארצות אירופה. ו
חזרה לאנימה: הסדרה הייתה פופולרית למדי, וכללה גם הפעם גיבור בלונדיני שובב. על גבי האווז שלו, מולי (שבמקור נקרה בכלל מורטן), טסה להקת האווזים ללאפלנד.

נילס הייתה אחת הסדרות האהובות עלי, בעיקר בשל שיר הנושא הקליט (“בוא נילס בוא נעוף בוא נמריא עד סוף הדרך…”), שאני חייב להודות שהגרסא העברית נשמעת יותר טוב מגרסת המקור בזכות ביצוע מדהים של יגאל בשן. עד היום ניתן למצוא אותה בשידורים חוזרים בערוץ הראשון ועל גבי קלטות ילדים ישנות (שלא יכנסו ל-DVD שלכם אז אין טעם לנסות). סרט באורך מלא הופק לסדרה ב-82, אך היה זמין לציבור רק כשיצאה הקלטת הרשמית ב-85. בכל אופן נילס תיחקק בליבנו בתור סדרת ילדות אהובה, שרק בזכותה גנבתי אווז מגן החיות וניסיתי לעוף עליו. ללא הצלחה. ועם כמה צלעות שבורות. ואווז מת.

שלושת המוסקטרים
שם מקורי: Wanwan Sanjushi
מספר פרקים: 26
כמה זה מרגיש: 27

עוד סדרה המבוססת על ספר, רק שאת זה אתם כנראה יודעים. אלכסנדר דיומא התהפך בקברו כשיצאה סדרה מצויירת המבוססת על ספרו, כשכל גיבוריה הם כלבים. יאפ, כלבים! ההסבר לתופעה מעולם לא הונפק. שלושת המוסקטרים עלתה לשידור ב-1981, כאשר על הפקתה ממונים Nippon Animation חובבי בעלי-החיים. הסיפור הוא גרסא דלה לעלילות ד’ארטאניין ושלושת המוסקטרים: אתוס, פורטוס וארמיס.

מה אנחנו זוכרים מהסדרה? את רישלייה, אולי אחד הכלבים היותר מכוערים בהסטוריה, הרבה קרבות חרב ועלילה דבילית. אני זוכר היטב בעיקר את הפרק הראשון ושני פרקי הסיום של הסדרה. מיליידי, לא זוכר אם החתולה היחידה בכל הסדרה, הייתה מנוולת לא קטנה. המסקנה המתבקשת היא שהסדרה אינה עבור חובבי חתולים. בארץ היא שודרה כמה וכמה פעמים בערוץ הילדים, וגורלה היום אבוד. הסדרה במקור היא בכלל ספרדית, כאשר יפן היא זו שהפיקה את האנימציה.  סדרת המשך, בה ד’ארטניין חי מחוץ לפריז עם אישתו ושני ילדיו, כלומר גוריו, הופקה אך לא בידי הסטודיו היפני שהפיק את הסדרה המקורית.

המומינים
שם מקורי: Tanoshii Muumin Ikka
מספר פרקים: 78 + 26 + סרט
כמה זה מרגיש: 10

למה הסדרה מרגישה לי כמו 10 פרקים בלבד? כי לא ממש צפיתי בה. כן כן, סיקלו אותי באבנים. מעולם התחברתי להיפופוטמים הערומים האלה שלובשים בגד ים כשהם שוחים. המומינים עלתה ב-1990, שזה די מאוחר במונחים של שאר הסדרות המופיעות פה.

המומינים הינה קו-פרודוקציה בין יפן להולנד, כאשר גם הפעם הסדרה מבוססת על ספר, או סדרת ספרים ליתר דיוק, של טובה מאנסן המנוחה. הסדרה עוקבת אחר מעללי מומינאבא, מומינאמא ומומינטרול שגרים בעמק סניף (עם יד על הלב: זה מעולם לא הדאיג אתכם?). הפולנים מיהרו להקדים, וכבר ב-1977 הופקה סדרה פולנית שלא הופצה כמעט בשום מקום בעולם. הסיבה אולי נעוצה בכך שהגרסא הפולנית הייתה “קצת” יותר אפלה בשביל קהל הילדים (גם כן, הפולנים האלה). אך הסדרה הראשונה האמיתית כן הייתה יפנית, והיא הופקה ב-1969, כאשר סדרה שניה הופקה ב-1972. אף אחת מהגרסאות האלה לא הופיעה מחוץ ליפן.

גרסת האנימה אותה אנחנו מכירים כללה 2 עונות, כשהראשונה רצה בין 90 ל-91 וכללה 78 פרקים, ואילו השניה כללה רק 26 פרקים ורצה בין השנים 91 ל-92. סרט קולנוע (“כוכב השביט”) אף שוחרר ב-92 וזכה להצלחה מסויימת. הסדרה לא איחרה לבוא לישראל ושודרה בטלוויזיה החינוכית (והיום ניתן למצוא אותה…ניחשתם נכון…בערוץ ג’וניור). את מומינטרול דיבב בשבעת הפרקים הראשון יובל סגל, שהוחלף בירון דגן שהוחלף בעצמו ביהונתן השילוני בעונה השניה. 

זה הזמן לנפץ את המיתוס הידוע על כך שהפרק האחרון, בו סנופקין מתעורר ומגלה שהכל היה חלום, לא שודר בישראל. לא קיים פרק כזה. בישראל אכן לא שודר פרק של המומינים, אך מדובר בפרק סטנדרטי מאמצע הסדרה. הפרק האחרון (“The Starry Voyage”), הוא פרק שאין בו לא חלומות ולא סמי הזיה, אך המלצה שלי: אם אתם רוצים באמת להנות מפרק של המומינים, רצוי שלפני הפרק ת*ביייפ* לעצמכם *ביייפ* שייצור תחושה של *בייייפ*. הרואין.

*כותב הבלוג רם קיץ מתנער מכל עידוד, אזכור ו/או הלצה בדבר שימוש בסמים אסורים, חומרים ממריצים ו/או כל חומר אחר [לרבות תרופות, דשן וסנאים] שאינו הותר לשימוש על-ידי משרד הבריאות וה-FDA.

הלב
שם מקורי: Haha o Tazunete Sanzenri
מספר פרקים: 52 + סרט
כמה זה מרגיש: OVER 9000

קוראים לזה קסם: לוקחים סיפור משני שהופיע בספר איטלקי והופכים אותו לסדרה בת 52 פרקים וסרט קולנוע. מדהים, לא? בכל אופן, “הלב”, לדעתי אחת הסדרות היותר זכורות לטובה ששודרו כאן, מגוללת את מסעו של מרקו רוסי – ילד עם קול צפצפני שיוצא יחד עם הקופיף של אח שלו לחפש את אמא.

הסדרה הופקה בידי Nippon Animation ב-1976 – כלומר מדובר בסדרה הכמעט הכי ותיקה מבין סדרות הילדות עד כה. הסדרה בויימה בידי איסהו טקהאטה, מי שלימים יהיה אחראי ליצירת המופת סוחטת הדמעות “קבר הגחליליות”. אך לדעתי היא זכורה יותר כאחת מהפקותיו הראשונות של הייאו מיאזאקי (מי שלימים יהפוך לאלוהים). אישית, צפיתי בסדרה לפחות 3-4 פעמים, בכולן התרגשתי בכל פעם מחדש כשחמוריקו מת, ורציתי לרסק את תיאטרון הבובות של פפיטו.

עצם יופיה של הסדרה היה בפרקים שגם מבוגרים יכולים לצפות בה. אני זוכר יפה מאוד את הפרק בוא מרקו פוגש אישה על ערס דווי המאמינה כי הוא בנה שמת לפני שנים רבות. מלבד זכרונות טובים ועצובים הסדרה הצליחה לגרום לי לכמה סיוטים, כמו הפרק בו מרקו חולם על ההלוויה של אמא שלו, כאשר במקום הראש של אבא שלו מופיע פרח ענק. שבוע לא ישנתי מרוב פחד!

“הלב” בישראל שודרה בטלוויזיה החינוכית ובערוץ הילדים, בתקופה שהסדרות שם היו שוות משהו. סרט קולנוע המבוסס על מעללי הסדרה יצא ב-1999, אך לא הגיע לישראל. הסרט עצמו לא הופק בידי הצוות המקורי אם זה מנחם בדרך כלשהי. מרקו תמיד ישאר בליבנו, הרי כמה דמויות אנימה יכולות להגיד שהן זכו להופיע ב”ארץ נהדרת”?

עליסה בארץ הפלאות
שם מקורי: Fushigi no Kuni no Alice
מספר פרקים: 52
כמה זה מרגיש: 20

“אליס בארץ הפלאות” של לואיס קרול הוא אחד מספרי הילדים הנמכרים ביותר, עם עיבודים מקיר לקיר. החל מסרטי קולנוע, דרך משחקי מחשב (מישהו מכם אגב שיחק במשחק האימה האפל של הסדרה? מומלץ) ועד סרטי קולנוע, כשהיום מופק אחד כזה בטכנולוגיית תלת-מימד עם ג’וני דפ.

סדרת האנימה של Nippon Animation הופקה ב-83-84. כולנו זוכרים את עליסה (נשמע חמוד יותר מ’אליס’ לדעתי) שנקלעת לארץ הפלאות. הארנב הלבן (שאישית מצאתי אותו קצת מעצבן), החתול החייכן, האמפטי דאמפטי ומלכת הלבבות השמנה (סליחה, עם העצמות הגדולות). הסדרה עקבה אחר עלילת הספר באופן די נאמן, כאשר הפרקים המאוחרים יותר התבססו על ספרי ההמשך (“אליס בארץ המראה”). הפעם האחרונה שראיתי את הסדרה הייתה לפני שנים ספורות כשהיא שודרה בערוץ הילדים בשבת בבוקר, מאז לא שמעו ממנה.

טאו טאו
שם מקורי: Tao Tao Ehonkan
מספר פרקים: 52
כמה זה מרגיש: 2

אני יכול להישבע לכם שכמעט ושכחתי מקיומה של הסדרה הזאת. אלא שבעודי בודק היכן דיבבה טאראקו [TARAKO], המדובבת של עליסה, גיליתי שהיא דיבבה את טאו-טאו מהסדרה הנוסטלגית. הסדרה, שלשם שינוי לא מבוססת על שום ספר, שודרה בערוץ הראשון והיום ניתן למצוא אותה בג’וניור.

אני לא זוכר הרבה, מלבד דוב פנדה שגר בסין ולא עושה כלום מלבד להקשיב לסיפורים של אמא שלו. ויש שם גם איזה קוף. את הפתיח של הסדרה ביצעה אילנית, מי ששרה גם את הפתיח היותר מפורסם של “הלב”. אם אתם לא זוכרים את הסדרה בשום אופן, כדאי שתצפו בשיר הפתיחה שכנראה יעשה לכם כמה פלאשים. הסדרה, שהפקתה היא קו-פרודוקציה בין יפן לסין, עלתה לשידור ב-1983 וכללה 52 פרקים (שהפך למספר טיפולוגי בתחום האנימה).

שאלתיאל קוואק
שם מקורי: Alfred J. Quack (נשבע לכם).
מספר פרקים: 52
כמה זה מרגיש: 100

שני דברים גדולים קראו ב-1989: נולדתי, ושאלתיאל קוואק עלתה לשידור. הסדרה, אם אתם זוכרים, מספרת על ברווז שהוריו, אחיו ואחותו נדרסו כשהיה צעיר והוא עצמו גדל אצל חפרפרת. בסדרה אלפרד, סליחה, שאלתיאל, עוזר לכל מיני חיות במצוקה כאשר יחד עם התקדמות הסדרה גדל שאלתיאל.

הסדרה זכורה לטובה בעיקר בזכות הופעת בלתי נשכחת של היטלר. טוב נו, לא באמת. דולף (אדולף) הוא עורב שלמד יחד עם שאלתיאל והפך לפושע, הקים את מפלגת העורבים הלאומית (בדומה למפלגה הנאצית, חייליה לבשו מדים המזכירים את ה-SS) וקבעו תקנות גזעניות כנגד כל מי שנחות (כלומר אינו עורב).

חשבתם שפה זה נגמר? דולף אינו עורב טהור, אלא בן תערובת. דולף ניסה להסתיר את העובדה הזאת, בדיוק כמו האגדות (הלא נכונות אגב) על מוצא יהודי במשפחת היטלר. כל זה הרבה יותר מובהק, בולט ומוכח מהשמועות (הגם לא נכונות) על אנטישמיות בדרדסים.

החתולים הסמוראים
שם מקורי: Kyattou Ninden Teyandee
מספר פרקים: 52
כמה זה מרגיש: 80

עוד לפני שגדלנו על צבים אמריקאים מכורים לפיצה שמתעסקים בלהיות נינג’ות, הוכרחנו לגדול על חתולים יפנים מכורים לפיצות שעוסקים בלהיות סמוראים. הסדרה עלתה לשידור ב-1990 ולישראל הגיעה זמן קצר לאחר מכן. הנקודה הישראלית של הסדרה היא פס הקול שהופק בידי חיים סבן (הפאוור-ריינג’רס!)  בגרסא האנגלית של הסדרה.

החתולים הסמוראים היא אחת מהסדרות היותר מופרעות עליהן גדלנו. היו הרבה יצורים גדולים, רובוטים ומכות, כאשר בכל פעם מחדש צריכים זריזי המנהיג, אנשובי הדון-ז’ואן ופוליאסתר – המוח של החבורה, להציל את “טוקיו הקטנה”. ואתם חשבתם ש-DBZ הייתה אנימת האקשן הראשונה בסביבה, הא? הסדרה שודרה בערוץ 2, עברה לערוץ הילדים ומשם לג’טיקס השייכת לחיים סבן.

החתולים הסמוראים, הם שוב נופלים מהשמיים.

האסופית
שם מקורי: Akage no Anne
מספר פרקים: 50
כמה זה מרגיש: 200

האסופית, תאמינו או לא, הופקה ב-1979. מדובר בהפקה נוספת של Nippon Animation המבוססת על הספר “אן מהחווה הירוקה”. הסדרה – ומי שיגיד לי “פחחח זה לבנות” יחטוף מכות – מגוללת את הרפתקאותיה של אן שירלי, החל מצעירותה ועד להתבגרותה. סדרת מופת עם פרקים מתמשכים וכאלה שעומדים בפני עצמם.

האסופית הייתה הפקה מעניינת. הפרקים הראשונים, בהם אן עדיין צעירה, הם גולת הכותרת. פרקים בהם אן רבה עם בן כיתתה על שקרא לה “ראש גזר” או אן שמכינה עוגה דוחה כשמכניסה בטעות סירופ תרופתי. ההתבגרות של הילדה הקטנה היא אולי אחד הסממנים היותר מובהקים של הסדרה. גם ההמשך שלה היה נוגע ללב, בין אם זה עזיבתה לצורכי לימודים או מותו הטרגי של מת’יו.

בישראל שודרה האסופית בערוץ הילדים, והיא בויימה בידי איסאהו טקהאטה – שכבר הספקתם לשכוח שהוא הבמאי של “אמאאאאא…”, “מרקו”, “אמאאאאאאאאא…”, “מרקו”, “אמאאאאאאאאאאאא…!” “טוב שתוק כבר”. תאמינו או לא אבל בחודש אפריל הקרוב תעלה סדרת פריקוול (Before Green Gables) המגוללת את הרפתקאות אן כשהייתה צעירה. אם ולו בשביל הנוסטלגיה אני ממליץ לכולם לצפות בה (או בסרט שיצא לסדרה ב-1980).

עד כאן בערך הסדרות. אני מודע לכך שיש עוד המון סדרות, ישנות יותר וישנות פחות. לא את כולן ראיתי, לא את כולן אני זוכר, וחבר’ה לא כולן גם סדרות אנימה. בכיף הייתי כותב מילה או שתיים על הדרדסים, דובוני מה’כפת לי או טוב-טוב הגמד לו היו יפנים במקור. אולי ביום אחר אקדיש גם להם כתבה.

אתם גם יותר ממוזמנים לשפוך אילו סדרות אתם מכירים, אוהבים וזוכרים.

לקריאה נוספת

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם