יער נורווגי (סרט)

גיבור הספר “יער נורווגי” הוא סטודנט מיוסר שחברו מהתיכון התאבד במפתיע, והוא מנסה לחיות את חייו באוניברסיטה על רקע הקשיים המדיניים של יפן ב-1967, זאת בעודו מפתח מערכות יחסים מורכבות עם מספר נשים בחייו. ללא ספק, אחת היצירות הפופולאריות ביותר של הארוקי מורקאמי, ויש שיגידו המוערך ביותר מבין ספריו (אם כי לדעתי האישית, “קורות הציפור המכנית” מתעלה עליו בקלות). אך לא באתי לדבר על הספר, אני לא חושב שפתיחת קטגוריית ‘ספרות יפנית’ תמשוך לפה קוראים נוספים, וקרוב לודאי שההיפך.  אבל הסרט? זה כבר עניין אחר. לכבוד יציאתו של “יער נורווגי” בבתי-הקולנוע בישראל בסוף-השבוע הנוכחי, יצאתי לבדוק האם העיבוד הקולנועי עושה חסד עם הספר, או שמומלץ למעריצי מורקאמי להדיר רגליהם מהגרסה הזו? 

את הסרט ביים הבמאי הצרפתי/ויאטנמי טראן האן האנג, שתודה לאל בחר להפיק את הסרט ביפנית במקום בשפת האם שלו (אני מסתכל עליך, זיכרונותיה של גיישה). אבל זו התודה היחידה שצריך לתת לו, שכן הסיפור אולי יפני אבל רוח הסרט היא קולנוע אירופאי לכול דבר ועניין. מר טראן, בתור אחד שגדל על קולנוע צרפתי, כנראה חושב ש-70 העמודים הראשונים ב-“יער נורווגי”, כמו גם האספקטים המדיניים-חברתיים ביפן שתוארו בו היטב, מיותרים לחלוטין. כאשר קראתי את “יער נורווגי” בזמנו, קראתי ספר רב-שכבתי עלילתית על גיבור מיוסר אך ציניקן שסובבות אותו דמויות רבות, לכולן סיפור אישי – וטראגי – יוצא דופן. כשטראן קרא את הספר, הוא חשב שזה פלייבּוי. אני מבין את הצורך לקצץ חלקים משמעותיים מהעלילה על-מנת להספיק כמה שיותר, אבל אני פחות מבין את הצורך להשאיר את כל (אבל כל) סצנות הסקס, ואף לתת להן דגש מיוחד. מורקאמי ידוע בלשון מינית במיוחד, אבל הוא מטבל זאת עם העלילה. בגרסת הסרט הגיבורים חושבים דרך המכנסיים קודם כל, והבעות פנים מיוסרות לא מפצות על יתר החרמנות.

הספר מתואר בגוף ראשון. למעט מספר קטעי קריינות בסרט, שנועדו בעיקר לתת מענה עלילתי יותר מאשר פסיכולוגי, אין לצופה מושג מה עובר לגיבור בראש. בספר, התנהגותו של וואטאנאבי, הגיבור, שונה ממחשבותיו (רמז מובהק לכך שהראש היפני השקט הוא לא כפי שנראה מבחוץ) והוא מצוי תמידית בקונפליקטים עם עצמו ועם החברה. אך לא בסרטו של טראן, שמורכב בעיקר מסצנות ארוכות בהן וואטאנאבי משוחח עם בת כלשהי על אהבה ומוות, מישהו מהשניים בוכה, ואז הם שוכבים. ההתמקדות בחבריו הזכרים של וואטאנאבי מינימאלית ביותר, כמו סטורם טרופּר – שותפו למעונות, ואחת הדמויות המרתקות והמצחיקות בספר, שמקבל בסרט משפט וחצי. נאגאסווה, חברו הזיין של וואטאנאבי דווקא מקבל זמן מסך סביר, כמובן בגלל שהוא זיין, מה שמתאים מאוד לסרט הפורנו המילולי שיצר טראן. ניסיון כלשהוא להוציא את נאגאסאווה כדמות עמוקה יותר ממה שהוא נכשל. טראן לא נתן שום מענה או רמיזה מדוע נאגאסאווה מתנהג בצורה שהוא מתנהג, ו-‘כזה אני’ זו לא תשובה.

עבודת המצלמה בסרט היא מהמשובחות שראיתי, לא פלא כאשר הצלם שלך הוא מארק לי פינג בין (כן זה השם שלו), אחד הצלמים המוערכים ביותר בתעשייה. הצילום בסרט כולל התמקדות רבה בנופים המרהיבים: ביערות, בהרים ובעיר הגדולה, ובין אם זה חורף או קיץ, מארק לי פינג בין יודע לנצל היטב את מזג האוויר ליצירת השוט המושלם. הסרט הוא סרט תקופתי שהעלילה שלו מתרחשת ב-1967, ובהתאם גם האווירה. יפן של שנות ה-60 נראית נהדר, ונעשתה הקפדה רבה בפרטים הקטנים ביותר של התקופה, ההקפדה הכי טובה שיצא לי לראות מאז “הנערה שדילגה בזמן” לפני שבוע. פס הקול אף הוא מגוון ביותר, ומלבד שירי רוק ברוח התקופה (אותה מבצעת להקת Can), ישנה גם מוזיקת כינורות עוצמתית שגרמה לי לתהות האם עוד שניה הסרט יהפך לשחור-לבן ויגיעו חיילים נאצים. בהתחלה זה נראה מאולץ, אך בסצנות חזקות ביותר לקראת סוף הסרט השטיק הזה של הכינורות קנה גם אותי. בזכות זה, החלק היחיד (היחיד!) בכול הסרט שנעשה טוב יותר מאשר בספר הוא אותו חלק עוצמתי. על החוויה המוזיקאלית צריך להודות למלחין הסרט – ג’וני גרינווד מלהקת רדיוהד. אבל מרגש יותר מכולם הוא הביצוע ל-‘Norwegian Wood’ של הביטלס, על שמו קרוי הספר.

אין לי שמץ של מושג איך נעשה החיבור הזה בין טראן לקניצ’י מטסוייאמה. כנראה כאשר התחילה עבודת הליהוק, הוא בדק בגוגל מי אחד השחקנים הצעירים העסוקים והפופולאריים ביותר ביפן, וכך הוא הגיע למטסוייאמה. ביום שגרתי הוא רגיל לגלם תפקידים קיצוניים ולא תפקידי אופי, לרוב בסרטי לייב אקשן מבוססי מאנגה (L מ-Death Note, קראוזר מ-DMC, קאטו מ-Gantz, ובקיץ הקרוב ב-Usagi Drop). לראות אותו בסרט דרמה רציני מנהל סצנות אהבה אחת אחרי השניה זה פשוט…פשוט…מוזר. אבל אחרי שמתגברים על ההלם הראשוני, מתברר כי מטסוייאמה דווקא לא רע. לא חוכמה גדולה, התפקיד דורש לעשות מבט רציני ואז להתפשט (או להיפך). אבל טראן הוציא ממטסוייאמה יכולות משחק פנומנאליות, בעיקר בסצנת המערה בים לקראת הסוף כשהוא פורץ בבכי הכי אמיתי שראיתי מזה זמן רב. לצידו משחקת רינקו קיקוצ’י, שהייתה הדבר הטוב ביותר ב-Liar Game 2 בתור גאונית פסיכופטית. בסרט הזה, בתפקידה כנאוקו, היא משחקת דווקא דמות שקטה (ועדיין קצת פסיכופטית). יחסית לדמות שלה בספר, שם לא ממש חיבבתי אותה, היא הצליחה לעורר בי סימפתיה רבה. בשנה הבאה תזכו לראות אותה שוב במסך הגדול לצד קיאנו ריבס בסרט 47 רונין, סתם שתדעו. את מידורי, נערה מתוסבכת נוספת שוואטאנאבי מנהל עימה רומן, מגלמת קיקוֹ מיזוהארה. לעומת 2 פצצות הקולנוע שלצידה, מיזוהארה היא שחקנית אלמונית וצעירה, אך עשתה עבודת משחק טובה יותר מזו של קיקוצ’י, אך יכול להיות שאני סתם משוחד כי את הדמות של מידורי תמיד אהבתי יותר מנאוקו.


הסרט נראה טוב, אך לא עושה חסד עם מורקאמי. מרבית ספריו של מורקאמי לא נועדו לאף מדיום אחר מלבד המילה הכתובה (חוץ מ-‘דרומית לשמש מערבית לגבול’, ממנו אפשר לעשות סרט טוב), והניסיון להביא את ספרו הידוע ביותר למסך הגדול נכשל. לא מדובר בסרט מורקאמי, כי אין בו שום נגיעה של מורקאמי ושום הגיון פסיכולוגי שמאפיין את מורקאמי. מבקר אחד אמר שמדובר בלא יותר מתקציר של הספר, ואעיז להוסיף שאפילו גם זה לא, לא כשחלקים רבים ומשמעותיים קוצצו בצורה אכזרית לטובת סצנות מין ארוכות ומייגעות (וכל מי שתהה: לא, לא רואים כלום. יכול להיות שבגלל זה אני מתוסכל?). בזבוז מוחלט של זמן הוא לא, אבל אלא אם אתם לא רוצים להחמיץ את ההזדמנות היחידה לראות את קניצ’י מטסוייאמה על מסך קולנוע בישראל, חכו שהסרט ישודר בטלוויזיה.

הטוב: עבודת מצלמה יחודית; נופים מרהיבים; פס-קול מוצלח; משחק טוב של השחקנים הראשיים.
הרע: יותר נאמן לפלייבוי מאשר לספר המקורי.
והמכוער: Norwegian Weed

ציון במדד OK – סביר

הו, סצנה רומנטית בלי סקס…

……..לא חשוב…

יער נורווגי (Norwegian Wood) | יפן, 2010 | דרמה, רומנטיקה, תעשה-אותי-כאן-ועכשיו | 133 דקות | במאי: טראן האן האנג | תסריטאי: אותו אחד | פילמוגרפיה: מארק לי פינג בין | יוצר מקורי: הארוקי מורקאמי

לקריאה נוספת

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם