העשור שחלף | סיכום העשור באנימה

ואוו, איזה עשור מוצלח זה היה. זכינו לראות כמות רבה של סדרות חדשות שהטביעו את חותמן על תעשיית האנימה שעלתה מספר שלבים קדימה. באמת מדובר בעשור מצוין. אבל מספיק לדבר על שנות ה-90: יש עשור אחר שנגמר ממש עכשיו.

תהיתי אם בכלל לסכם את העשור (שהבריטים סוף סוף נתנו לו שם: "Noughties"), ואם כן – איך? הרי שקשה בכלל לקבוע חד-משמעית מה אפיין את עשר השנים שחלפו, מה יצרב בתודעה האנושית לשנים הבאות, ומה בכלל יקבר בין דפי ההסטוריה? הרי יש מי שיגידו כי הסדרה המשמעותית ביותר ששודרה היא Haruhi ואילו אחר יטען ש-"לא יקום ולא יהיה כמו Death Note". אפשר בכלל לקבוע מי הצודק בויכוח? בחירה שכזו היא עניין סובייקטיבי, ולי בטח שבטח אין את הזכות לקבוע עבורכם ועבור אחותכם איזו סדרה טובה יותר. אבל מה שכן – אני יכול להרעיף מילה אישית או שתיים (או אלפיים) על 10 השנים שחלפו.

אם להאמין לאינטרנט, סדרת האנימה הראשונה שעלתה לשידור ב-Noughties היא "Boogiepop Phantom". הם ודאי לא ידעו זאת אז, אך ליוצרי הסדרה היה טיימינג מבריק כשיריית הפתיחה של העשור היא סדרה פסיכודלית העוסקת במוות: נושא שצבר תהודה רבה, ולא רק בעשר השנים האחרונות. בכלל, קשה היה להתחרות בשנות ה-90 שהביאו לנו את מיטב המטעמים, החל מ-Evangelion ועד עיבודי האנימה של שונאן ג'אמפ (גל שצבר תאוצה בעקבות הצלחתה של דרגון בול): Yu Yu Hakusho, Kenshin ו-Hunter x Hunter שהשתחלה ממש בסיום. אם שנות ה-90 הניחו את אבן היסוד לקראת ה-"אנימה" אותה אנו מכירים כיום, אזי שהמטרה בשנות ה-2000 היא ללטש את העסק.

שנת 2000 לא טמנה בחובה יותר מדי הצלחות, אבל היא כן סללה את הדרך לקראת מסורת ארוכת שנים: סרטי וואן פיס. זה היה כאשר במרץ של אותה שנה הוקרן הסרט הראשון בסדרה. לעומת זאת, הסדרה ארוכת-הפרקים המשמעותית הראשונה שעלתה לשידור באותה שנה היא "Yu-Gi-Oh", גם היא מבית שונאן ג'אמפ. ביפן החליטו שהעונה הראשונה והאלימה מבית Toei היא כל-כך ניינטיז, ולכן יצאו עם מה שמבחינתם נחשבת להצלחה האמיתית: Yu-Gi-Crap Deul Monsters.

במרוץ השנים עלו גם Yu-Gi-Crap: Duel Monster GX ו-Yu-Gi-Crap 5D's. כבר בשנה הקרובה יעלה סרט שמאחד את הגיבורים של שלוש הסדרות לציון עשור שלם מאז שמטחנת הכספים הזו עלתה לאוויר. באותו חודש בו עלה יוגי (שמישהו אגב יתן סטירה למעצב שיער שלו), עלתה לשידור גם "Love Hina" – האמא הרוחנית לכל סדרות ההארם הניו-אייג'יות שעלו אחריה, כולן כוללות נוסחה פשוטה: בחור אחד בר מזל + הרבה בנות = הרבה צופים חרמנים.

גם סטודיו Gainax העלה את הפרק הראשון לקראת מה שעתיד להפוך לקאלט: FLCL. מי שמכיר אותי יודע שאין לי שמץ של מושג למה הדבר הזה נחל הצלחה, אני את ששת הפרקים צלחתי עם עין חצי רדומה ועין שניה שצועקת "SHOOT MEEE", אבל זה כבר עניין של טעם. כלומר… באופן אישי אני חושב שלמעריצי הסדרה אין טעם.

רק באוקטובר של אותה שנה עלה סוף סוף הלהיט החדש האמיתי שהוא לא סדרת המשך או משהו מבית שונאן ג'אמפ: "Hajime no Ippo". הסדרה הזו הצליחה לרוץ בהצלחה במשך כמעט שנתיים, ואני אישית מוצא את זה מלהיב שסדרה שהחלה בשנת 2000 קיבלה קאמבק ענק בעונתה השניה ב-2009. אני כבר לא מדבר אגב רק על Hajime no Ippo, כיוון שהתיאור הזה מתאים כמו כפפה ליד גם ל-Inuyasha שאף היא החלה את שידוריה באותה שנה. אינויאשה, במשך ארבע השנים ששודרה, הרטיטה לבבות של המוני נערות חסודות, וכמו בכל אגדה – גם הסוף של אינויאשה הגיע בסופו של דבר, ממש מעבר לפינת העשור.

אם תשאלו אותי, אני מתגעגע לסדרות הקומדיה של פעם. פשוט כי פעם ידעו איך לשלב הומור וסיפור טוב, ויעיד על כך "Great Teacher Onizuka" מ-1999. אם לשלוף מהמותן, השם הראשון שמתקרב לאותה רמה הוא "Yakitate! Japan" מ-2004, שהצליחה בדרך לא דרך להפוך את עצמה לסדרת מופת על לחם. אבל לא נורא שיש מחסור, העיקר שבכל קיץ יש עוד סרט של פוקימון. אך פוקימון, למרות ההצלחה הגלובלית שהחלה להראות סימני דאיכה רק לקראת… NEVER… את תואר סדרת השונן הפופולרית לקח ילד בלונדיני אחד.

וגם נארוטו.

סדרת האנימה של נארוטו עלתה לשידור באוקטובר 2002. מדובר בטיימיינג מצוין עבורה: בעולם החלו להתעניין בסדרות אנימה מחוץ למה ששודר בקופסת הטלוויזיה שלהם, כולל פה בישראל. נארוטו אז הייתה הסדרה הפופולרית הטריה, שהיא כמו דרגון בול זי אבל חדשה, פחות מטומטמת ונוצצת הרבה יותר (אבל נצנוץ שלא גורם להתקפי אפילפסיה בניגוד לאנימה אחרת שהוזכרה בפסקה הקודמת). רבים איחרו את הרכבת של One Piece שהקדימה את זמנה (ב-1999 קשה היה לתפוס קהל מעריצים בינ"ל אדוק עבור הסדרה), בעוד ש-Inuyasha לא נתפסה בתור "קוּלית" עבור קהל יעד של בנים צעירים.

ההתעניינות הזו היא די והותר כדי ליצור סדרה רבת שנים שמתייצבת כיום על רייטינג סביב ה-5%, מספר שמתחרות שבאו מאוחר יותר – כגון Bleach – יכולות לפנטז עליו. רבים
פרשו מהסדרה בתקופת הפילרים הגדולה, אך המעריצים המושבעים המשיכו לעקוב אחר המנגה ומרבית הצופים שבו בהמוניהם כאשר Naruto Shippuden עלתה לאוויר.

לא צריך מעל 9000 פרקים כדי להתבלט. מספיק 37. סיפור ההצלחה של "Death Note" הוא אחד המרתקים בעיניי; לוקחים עלילה עם רעיון מרתק ומחכים שהבאז כבר יגיע לבד. המנגה פורסמה בכלל רק ב-2003 והסתיימה ב-2006, כשבדרך היא סבלה ממשהו שאפילו לא היה לנארוטו: מחצית עלילתית שניה מפוקפקת. עיבוד האנימה של הסדרה אולי לא היה הפתעה גדולה, אבל הסטודיו שלקח את העבודה לידיים גרם להרבה מאוד אנשים להבין שלא מדובר בטרנד שיחלוף. רק שתבינו משהו: סטודיו MADHOUSE האיכותי מעולם לא הפיק סדרה של Weekly Shonen Jump, ונכון להיום הם עדיין לא נגעו באחת אחרת. מצד שני, Death Note היא הסדרה החריגה של המגזין הפופולרי: אין בה לא נינג'ות ולא סמוראים, והשיניגאמים בה מעולם לא הלכו מכות.

האנימה הצליחה עד כדי כך שעוד בסביבות שידור פרק 12 נרכשה הסדרה להפצה בצפון אמריקה. שני סרטי הלייב אקשן בסדרה נחשבו להפקה היפנית היקרה ביותר עד שבאו ילדי המאה ה-20. מכירות ה-DVD הרקיעו שחקים ובקרוב גם הוליווד תצטרף לחגיגה. אם הייתי מתבקש לקטלג הצלחה אחת שיצאה מפרופורציות בעשור האחרון, אזי ש-Death Note לוקחת את כולם בהליכה.

אלא אם קוראים לכם Haruhi.

שמעו, Naruto ו-Bleach הן סדרות בהן צופים כל נערה ונער, One Piece היא הצלחה לכל המשפחה, והרעיון של Death Note קורץ לכל תושבי העולם: מרוסיה דרך צ'ילה ועד נרניה. אבל הצלחה כמו Haruhi? זה בהחלט משהו שיכול לצמוח רק מתוך קהילת האנימה. סדר הפרקים של הסדרה הראשונה, שעלתה ב-2006 יש מאין, הוא מבולגן, והעלילה והדמויות שלה מקוטלגות כמשהו לא שגרתי אבל מגניב. כולם נדבקו, ואם אתם לא אוהבים את ריקוד ה-הארה הארה יוקאי – לכו חפשו מי ינענע אתכם. זו בכל אופן הייתה האג'נדה, והארוהי הטריפה במהלך העשור רבים וחתולים. עונה 1.5 ששודרה במהלך 2009 רק הוכיחה שאפילו פרק שחוזר על עצמו 8 פעמים מסוגל לא רק להשאיר את הצופים מול המסך, אלא גם לגרום להם לרוץ ולקנות את ה-DVD.

אם כבר בשונן ג'אמפ עסקינן (לפני שתי פסקאות, זרמו איתי), סדרה ארוכת שנים נוספת שבאה מבין כותלי המגזין זכתה להצלחה פנומנלית: Gintama, אחת מסדרות הקומדיה הטובות ביותר אי פעם. גם אחרי 170+ פרקים לא נגמרים ההרפתקאות המופרעות והסיטואציות הקומיות אליהן נקלעים גינטוקי והחבורה שלו. בשעה טובה משתחרר בקרוב גם סרט הקולנוע הראשון בסדרה, שבכלל יבוסס על סאגה מתוך האנימה (רעיון מבוזבז אם תשאלו את המעריצים). מדובר באחת הדוגמאות המצויינות לאיך ניתן להריץ סדרה בעלת אלפי עלילות משנה, המוני דמויות, ועדיין לשמור על רמת הומור גבוהה וסיפור מצליח.

"סיפור מצליח"… מישהו אמר Fullmetal Alchemist? "אבן החכמים" הפכה למונח פופולרי לא רק בזכות הארי פוטר, מפני שלאחים אלריק יש יד בעניין (יד ממתכת אבל). הסדרה – החל מהמנגה – בנתה עולם עשיר ומגוון שהלהיט את יצריהם של מאות אלפי מעריצים מרחבי תבל. אפילו Death Note יכולה לחלום שתזכה לעיבוד אנימה אלטרנטיבי בעתיד. עוד לא קרה בעבר שסדרה אחת זכתה ל-2 גרסאות בידי אותו סטודיו עם יותר מ-50 פרקים, ושמרה על אותה רמת הצלחה. דרך גאונית לשמר מותג ולא להרוס אותו.

כל הסדרות האלה יחדיו זכו להצלחה בזכות קהל מעריצים נאמן ואדוק. הביקוש לראות את הדמויות על המסך רק גבר, ואחת הסיבות שאף אחת מהסדרות האלה (כמו גם סדרות נוספות) לא ירדה למזבלה של תעשיית האנימה, היא בזכות עקשנות של חברות ההפקה והמפיצים. תארו לכם ש-Naruto הייתה מתבטלת אחרי הפילרים? או שלא מאריכים את Gintama לשנים נוספות? ומה אם אף אחד לא היה לוקח את המושכות לידיים ומפיק ל-Fullmetal Alchemist סדרה שניה? הכל היה נראה אחרת. אך ברגע שמחליטים להשקיע במשהו מבעוד מועד, התוצאות – במוקדם או במאוחר – יניבו פירות.

בשנות ה-80 וה-90 הגיעו סדרות ה-Mecha לשיא, הרבה מכך בזכות סדרות ה-Gundam למיניהם ואבנגליון. אם לרגע נדמה היה שאולי בעשור האחרון רובוטים ענקיים יהיו OUT, התבשרנו כי לא כך יהיה הדבר. מלבד Gundam Seed ו-GS Destiny מהמחצית הראשונה של העשור, נולדו ענפים נוספים בעץ המשפחה הגדול של גאנדאם: זה כולל את האובות של Gundam MS IGLOO והסדרה החמה מהתנור Gundam 00 שהביאה עמה צופים חדשים למותג המזדקן.

לא רק הרובוטים של Gundam זכו לחזור לשדה הקרב התעשייתי ולקלוט אל חיקם מעריצים חדשים. "Evangelion" הייתה בשנות ה-90 סנסציה עולמית. לכן אין אחד שלא חשב כי הרעיון של יוצר הסדרה, הידאקי אנו, להעביר את אבנגליון מהמסך הקטן לגדול, היה לא יותר מדרך נוספת לסחוט את המיץ מהמותג. טוב, לא אכחיש שזה לא נכון, וגם לא אתעלם מכך שזה הצליח, אך 2 הסרטים שיצאו עד כה זכו להצלחה מסחררת הן בקופות והן בביקורות. העובדה כי מדובר בריבוט גורם לצופים חדשים להתעניין באבנגליון, ומי יודע – אולי בעוד 10 שנים יזכרו את אבנגליון בתור סדרת הסרטים המצליחה יותר מאשר סדרת האנימה הביזרית.

האגדה מספרת כי בין כותלי סטודיו Gainax – האלה מאחורי אבנגליון – הזיעו בכמויות כה רבות עד שהוקם מתקן להתפלת מים ממש מחוץ לסטודיו. כי מלבד אבנגליון, אחראים החבר'ה להצלחה של סדרה נוספת, סדרה שחדרה בין שערי גן-עדן: Tengen Toppa Gurren Lagann. בפרקים הראשונים אף אחד לא ממש שם לב לסדרת המכה החדשה בשכונה, אך הזמן עשה את שלו וצופים חדשים הצטרפו למעלליהם של קאמינה, סימון, השדיים של יוקו ואף יוקו עצמה. ההצלחה עשתה את שלה, ומלבד סדרה מצוינת גם פס-הקול של הסדרה נחשב לאחד הטובים שנשמעו אי פעם.

ויצפו המפיקים באבנגליון ויראו כי טוב, ויפיקו 2 סרטים חדשים לסדרה. גם במקרה הזה 2 סרטי הקולנוע סיפרו מחדש את 2 חלקי הסדרה, למרות שהם לא זכו לאותה הצלחה לה זכה המקור. אבל זה באמת משנה בשלב הזה?

הסדרה האחרונה שהראתה לעולם איך עושים Mecha אמיתי, לא זכורה בכלל בגלל היותה סדרה עם רובוטים. רגע! היו בכלל רובוטים ב-Code Geass? נדמה לי שכן, אבל אל תתפסו אותי במילה. Code Geass הפכה לפנומנלית עוד מיום היוולדה, זאת בשל הבאז שעשו סטודיו Sunrise ועיצוב הדמויות בו אשמות קלאמפ. העלילה, בניגוד לסדרות מכה אחרות, גרמה לצופים גם לחשוב וגם להנות. כמעט כל ארסנל הדמויות הפך לפופולרי, ואנשים גמעו כל פרק ופרק של הסדרה. אם תשאלו אותי, בעשור הבא Code Geass תעלה הילוך ותוציא תחת שמה מלבד מנגה חדשה, גם סדרת אנימה נוספת, OVA ומי יודע – אולי גם סרט? כולנו יודעים שפרנצ'ייז טוב בעולם האנימה לא מת. הוא רק מתחדש.

אוסקר? זכינו באוסקר? וואלה, נכון. העשור האחרון יתבלט יותר מהכל בזכות הצמיחה של סרטי אנימה בעולם. מיאזאקי הרוויח יותר מהכל כשסרטו "Spirited Away" עשה הסטוריה (כנראה חד-פעמית) ולקח את הפסלון המוזהב. הוא אף הספיק להוציא עם הזמן את "הטירה הנעה של האוול" וממש לאחרונה את "פוניו".

גם בתחום הקולנועי, אומני קולנוע רבים הביאו למסך את מה שאולי לא הפך ללהיט, אבל בהחלט הפך אותם למי שהם היום. מאמורו אושי – האיש מאחורי Ghost in the Shell, הציג לעולם את Jin Roh, ואילו Blood: The Last Vampire של Production I.G הפך לסרט עבור כל חובב ערפדים שאינו מת על דמדומים. לא פלא אגב ש-Blood זכתה לעיבוד לייב אקשן, וגם מאמורו אושי מדסקס כיום עם הוליווד לגבי Ghost in the Shell: הגרסה ההוליוודית.

נדמה לכם שיפן לא תחגוג עם אופנת ה-CG החדשה מהמערב? התעשייה הוכיחה שסרטים ממוחשבים הם הדבר הבא, ולראייה, זכינו לראות במהלך העשור את שני סרטי Appleseed המוצלחים והסרט Vexille המוצלח פחות. הסרטים הללו, וביחוד Appleseed הראשון, הפכו לתופעה בינלאומית וזכו להצלחה רבה בקרב גיקים של מד"ב וחובבי סרטי אקשן הוליוודים. כמובן שאף אחד מהם לא מגרד את הבוהן של ההצלחה שצבר בין לילה הסרט "Final Fantasy: Advent Children". בואו נודה, גם ב-2015 הסרט הזה יזכה למארז ביתי חדש ונוצץ עם "קטעים נוספים שלא נראו קודם". הסרט, שהופק בכלל כפרויקט קטן שצבר תאוצה, נחשב כיום לאחד מסרטי ה-CG המגניבים ביותר. האמת? בצדק.

אך מה שווים הסרטים בלי האנשים מאחוריהם?
פריחתם של במאים חדשים הכובשים את העולם התבטאה יפה מאוד בעשור האחרון, ואני מעוניין להכתיר את מי שעשה את העשור האחרון לעשור קולנועי פורה: סאטושי קון. כן, יצירת המופת הראשונה שלו – Perfect Blue – עלתה בכלל ב-1998, אך דווקא בעשר השנים האחרונות הוא הראה לעולם מאיפה השתן דג דגים: Millennium Actress הייתה חוויה קולנועית על קולנוע, וב-2003 הוא הוכיח שהוא מסוגל ליצור גם קומדיות כאשר הוציא את Tokyo Godfathers (נראה אותך, מיאזאקי, עושה קומדיות). לאחר שהוכיח כי הוא מסוגל להשתלט על ז'אנרים, הדגים קוֹן את יכולתי להשתלט על מדיומים שונים, וסדרת הטלוויזיה הראשונה שביים – Paranoia Agent – גרפה שבחים מקיר לקיר, ועיבוד לייב אקשן לסדרה נמצא היום תחת משא ומתן. אני לא צריך להרחיב גם על ההצלחה של סרטו החדש, Paprika. נכון? נשאר רק לקוות שסרטו החמישי (שיהיה מכוון הפעם לקהל צעיר יותר) – The Dream Machine – יעמוד בגאון לצד שאר הצלחותיו.

אני חייב להודות שמצחיק אותי שדווקא לקראת סוף העשור מצאתי את היורשים של העשור הבא. סטודיו MADHOUSE, החממה של סאטושי קון, מטפח במאי צעיר ומוכשר: מאמורו הוסודה. במהלך העשור הוא הוציא 2 סרטים בלבד, אבל לעזאזל, אלו הם חתיכת סרטים. עם Summer Wars הוכיח הוסודה ש-The Girl Who Leapt Through Time לא הייתה הצלחה חד פעמית. הוסודה, יחד עם סאטושי קון, בדרכם לרשת את מיאזאקי.

לא רק יפן זכתה להנות מההצלחות האלה. בזכות רשת האינטרנט, סדרות וסרטי אנימה רבים הפכו לנגישים עבור הקהל הרחב. כאשר הקהל רוצה משהו – הטלוויזיה מספקת את הדרישה. סדרות אנימה החלו להגיע ארצה טיפין טיפין ממש עם תחילת העשור. בסביבות 2005-06 העניין הגיע לשיא כאשר כמעט כל חודש הוכרזה סדרה חדשה שתשודר בארץ. רבות מן הסדרות שודרו בשפת המקור, וההיצע היה גדול ביותר. האמת שרק בשנה האחרונה ניתן לשים לב למגמה בה כמות שידורי האנימה בישראל הולכת ופוחתת. אתם מוזמנים להאשים את המיתון (כולם ביחד: תודה מיתון) אבל הסיבה היא שעד כמה שלא האמנו בזה אז, גם צפייה באנימה היא סוג של טרנד. אנחנו ממשיכים לעסוק בתחום דרך האינטרנט ובעזרת הקהילה, אבל ערוצי המדיה ממשיכים לחפש את הדבר הגדול הבא שילהיב את ילדי ישראל.

הקהילות הראשונות שקמו סימנו את תחילתו של עידן חדש. קהילת האוטאקואים התפתחה בישראל יד ביד עם קהילות נוספות שצצו בזכות האינטרנט, בין אם אלה האימואים, הגיימרים וחובבי הפיתה עם הזעתר רק בלי הפיתה. אם בתחילת העשור ניכר היה כי הקהילות הן קטנות אך מוצקות, היום – לקראת סופו – מדובר בתופעה, כאשר בכל חודש מצטרפים חובבים נוספים לתחום, ובכנסים נראים פרצופים חדשים.

כן, אפילו כנסים שנתיים ישראל הקטנה זכתה להקים ולארח. בזכות תושייה קהילתית, פרויקטים חדשים ומסקרנים רואים אור יום בקרב הקהילות הגדולות שקיימות היום. הן בישראטאקו, אנימה איי אל, אנימנגה וכל השאר. במקום להראות סימני דעיכה – כמו שמסתמן בערוצי הטלוויזיה – הפורטלים הגדולים רק מסמנים לנו עם האצבע "חכו חכו, עוד לא ראיתם כלום". מהידע האישי שלי, ואני לא מדבר רק בשם ישראטאקו, אני יכול לאשר את הטענה הזו: כבר בתחילת העשור השני נזכה לראות התבססות של הקהילה בפורטלים הגדולים. כדאי לכם מאוד להישאר בסביבה כשזה יקרה.


העשור שחלף היה עשור מגוון ומיוחד במינו. על כל עשרות הסדרות שעלו בעונת השידורים, חלק קטן מתוכן נשאר איתנו גם לעונות הבאות. אותו חלק קטן מצטרף לחלקים הקטנים מהעונות הקודמות, ויחדיו הם יוצרים חלק גדול ומשמעותי שימשיך ללוות את הקהילה קדימה (יותר גיי מזה אני לא יכול להישמע). סדרות טובות וסדרות רעות יש בכל עשור, ולמרות שמה שאפיין את העשור הזה נדע רק בעוד 5-10 שנים, כאשר ישארו איתנו רק הזכרונות, תמיד נוכל לחזור ולהתענג על העשור הראשון שבהחלט נתן קפיצה קדימה (מסתבר אני כן יכול להישמע יותר גיי). איכות הסדרות גדלה, ז'אנרים חדשים נולדו והמקוריות הלכה וגברה. לפני עשרות אלפי שנים (או לכל היותר, בשנות ה-80) לא היה מקום לסדרות כמו Bakemonogatari ו-Sayonara Zetsubou Sensei, ואנחנו יכולים להודות רק לעידן האינטרנט שגם הצעיד את האנימה לכיוון המיינסטרים, ובו בזמן האכיל בכפית זהב את האוטאקואים הכבדים.

אני לא יודע איך תיראה 2020 – בהנחה והעולם ימשיך להסתובב סביב עצמו אחרי 2012 – אך אני תמיד יכול לנחש. האיכות כמובן תשתדרג, וסדרות אנימה יקחו את הציור המסורתי צעד קדימה. יהיה הרבה יותר קל להשיג סדרות וסרטים, להחליף חוויות ולהתעדכן במה שקורה. למרות שהתעשיה במיתון, המפיקים והמעריצים ימצאו דרך להתגבר על הקשיים, אולי בזכות הוליווד שנדמה כי הולכת להשקיע בתעשייה יותר מבעבר. המגמה החדשה שהחלה עם "Fullmetal Achemist" תביא לידי כך שסדרות פופולריות נוספות יקבלו עיבוד נוסף, בתקווה לשמר את ההצלחה לשנים נוספות. לקראת סוף העשור נזכה לראות את העתיד בו לא נזדקק יותר למדבבים, מפני שהם יוחלפו בתוכנות מחשב שידעו ליצור ולהתאים לכל דמות קול יחודי לפי בקשה. למה אני מנבא זאת רק לתעשיית האנימה ולא לכל העולם? כי א' – היפנים ראשונים בכל הנוגע לטכנולוגיה, וב' – לכו שכנעו את האמריקאים לא להשתמש במגה-סטארס לדבב דמויות בסרטים.

אופי האוטאקואים ישתנה, ואנחנו נחנוך לדור הבא עולם בעל מגוון עשיר ורחב יותר של סדרות. הם, לעומתנו, כבר ידעו כמה פרקים בדיוק יהיו ל-One Piece ואיך הסתיימה Fullmetal Alcehmist, וימשיכו לעקוב אחר פרקים של סדרות חדשות שיצוצו אי שם בעתיד. למרות כל השינויים, ולמרות הקידמה, תהיו בטוחים שהעשור הקרוב ימשיך באותה מגמה של העשורים האחרונים. וגם אם לא, לפחות יהיו סרטים חדשים של פוקימון בכל קיץ.
__________________________

עדכון מהעתיד: עוד לא חלפו חודשים מאז שנתתי לסאטושי קון הזדמנות להוכיח את עצמו כבמאי הגדול של העשור החדש, והוא נפטר מסרטן. זה בהחלט גורם לעשור הזה להיראות הרבה פחות טוב.

לקריאה נוספת

התגובות נעלות