ההיסטוריה (האלטרנטיבית) של האנימה

 ב-1814, לאחר שנחל מפלה כבדה, הוגלה קיסר צרפת דאז, נפוליאון בונפרטה, לאי אלבה. או כך חשבנו; בדרכו לאלבה, נקלעה ספינתו של נפוליאון לסערה כבדה לאחריה הוא התעורר – חבול ופצוע – בחופיה של יפן. בעודו מנסה להבין להיכן נקלע, נלקח נפוליאון על-ידי חיילי המשמר של מושל יפן, הקיסר 

קוקאקו. בעוד יושבים שני הקיסרים בחדר, סיפר נפוליאון לקוקאקו את אשר תולדות חייו, ואילו הקיסר קוקאקו התרשם מהבחור רב המעלות, החתיך והגבוה (יחסית ליפנים) היושב מולו, ומיד שבר מסורת בת אלפי שנים והחליט להעניק לנפוליאון את כס המלכות. תרמה לכך העובדה שיורש העצר לכתר, בנו של קוקאקו, הוא אפס גמור המשחק כל היום פינג פונג ויוצא אחת לשבוע לשיט תענוגות עם עזים.

נפוליאון לא היסס ומיד הסכים לקחת על עצמו את התפקיד. במהלך כהונתו התוודע למאכלים התפלים והמזוויעים של היפנים, ועל כן לימד אותם כיצד לבשל חלזונות ורגלי צפרדע. לאחר חודשיים בתפקיד מאס נפוליאון מהשלטון והחל להשתעמם. קוקאקו, שלא רצה להעביר את השלטון לבנו הסוציומט, ביקש מנפוליאון להישאר, והבטיח לו כי יבוא היום ויפן תהיה מעצמה תרבותית וטכנולוגית שתביא קץ לשעמום. לשמע הדברים הללו, גיחך נפוליאון ואמר "il faut un beurre d'arachide pour tuer un dauphin". קיסר יפן, שלא היה לו שמץ של מושג מה לכל השדים הוא אמר, הגיב בדרך היחידה שידע ולקח את חרב הוואקיזאשי שלו ואיים לחתוך לנפוליאון-סאמה את בית השחי. נפוליאון משום מה פירש זאת כאיום ומיד ברח מיפן על גבי הספינה עם העזים של בן הקיסר. האב והבן צפו המומים בספינה המתרחקת, ונשבעו להוכיח לכולם את עליונותה של יפן, גם אם זה יהיה הדבר האחרון שיעשו.

3 שנים לאחר מכן עבר השלטון לבן הסורר – הקיסר נינקו.
בעודו יושב במרפסת עם השפחה שלו, חשב נינקו על דרכים להראות לעולם את עליונותה של יפן. בדיוק אז נכנס למקום חברו הטוב של נינקו, T-DOG, שאמר לו:
"Yo dawg, Don't be sad bro. Ya' make my balls go crazy"
ונינקו הגיב לו ב-
"T-DOG sama, I want to prove Nihon is GREAT land, and show these French we ARE the better race".
לאחר מחשבה של דקה, במהלכה הספיק לעשן עשבים טבעיים ובריאים לנפש, עלה ל-T-DOG רעיון:
"YO MOTHA-FUCKA, I have a SHIT of an idea".
לאחר ש-T-DOG סיפר לו את תכניתו, חייך נינקו מהתרגשות ורץ לספר זאת לאביו.

זה לקח 30 שנה, אך התכנית של T-DOG סוף סוף הושלמה. בנו של נינקו, הקיסר קומיי, הכריז על כנס גדול שכל תושבי יפן מוזמנים אליו. לכשהתחיל האירוע, עלה קומיי לבמה כשלראשו אוזני חתול, והכריז "רבותי – הרי לפניכם המצאת המאה!". דממה השתררה באולם, פחות בגלל המתח ויותר מפני שאף אחד מהנוכחים לא הבין עברית. לאחר שניות ספורות עלו לבמה מספר שחקנים, לכולם אוזני חתול לראשם. מיד החלה ההצגה, בה רואים את אחת השחקניות מתעוררת באיחור ליום הראשון של בית הספר, וחיש מהר היא רצה לבית-הספר, אליו היא בסופו של דבר מאחרת. לשחקנית של המורה הולבשה חזיית פוש-אפ שהגדילה את מידת החזה שלה לדאבל H. התלמידה התיישבה על-יד החלון, ומיד הוצג בפני הכיתה תלמיד חדש שהגיע ממחוז אחר. לאחר שהוא מציג את עצמו, מתיישב התלמיד על יד הנערה והם מתיידדים. בהפסקה, מספרת התלמידה לבחור על מועדון חדש שהיא רוצה להקים – מועדון חובבי האנשים שחובבים אנשים. תוך דקות משתכנע התלמיד להצטרף למועדון האידיוטי, ובדרכו הביתה נוחתת עליו משום מקום בחורה חצי עירומה. לאחר שהוא מגיע הביתה, הוא מגלה שהבחורה המסתורית עברה להתגורר בביתו, והיא מספרת לו שהיא חייזרית-רובוטית מהעתיד, והיא נשלחה כדי להגן עליו מפני משהו. בהמשך חוזרת אחותו הקטנה של הבחור מבית הספר, אך כאשר היא רואה את החייזרית היא נתקפת עצבים ומחליקה על קליפת בננה ונופלת בטעות על אחיה הגדול, ולאחר שיורד לו דם מהאף היא מכה אותו בחוזקה.

באותו שלב, הנוכחים באולם התעצבנו מההצגה הלא הגיונית הזו, ותהו מדוע לקח 40 שנה לכתוב את פיסת הצואה הזו. כאשר המשיכה ההצגה, והגיעה לשלב בו כל 3 הבנות משום מה גרות עם הגיבור, הוציאו הנוכחים באולם חרבות והחלו לבצע חרקירי בזה אחר זה. לאחר שאף אחד מהמוזמנים לא נותר בחיים, הופסקה ההצגה והקיסר הסתגר בחדר ההלבשה, בוכה על מר גורלו. באותו רגע נכנס T-DOG, שבזמן שחלף זכה לתואר 'החכם T-DOG', ואמר:

"Yo bitch, don't ya' start crying on me. You just need to make the show more… convincing. Nobody can believe Japanese has large breast, and WTF with all the alien shit".

אך לא לקיסר ולא ל-T-DOG היה מושג כיצד להפוך את ההצגה למשכנעת יותר. זה לקח עשרות שנים נוספות, עד שב-1905 ביקר הקיסר מייג'י במחנה השבויים בו כלואים חיילים שנלכדו במלחמת רוסיה-יפן, שם הוא פגש את האסיר יוסף טרומפלדור. כיוון שתנאי האסירים היו טובים למדי, ראה הקיסר את השתלבותו של טרומפלדור במערך של המחנה, כאשר ההוא הקים תאטרון מקומי. בייאוש אחרון, שאל הקיסר את טרומפלדור האם יש דרך להפוך את ההצגה לניתנת לצפייה? טרומפלדור ביקש לצפות בהצגה, אך לא עברו 5 דקות בטרם לקח טרומפלדור את חרבו וקטע את ידו השמאלית. לאחר שהתאושש, ביקש טרומפלדור לראות את הקיסר.

"אדוני הקיסר" אמר טרומפלדור, "…ההצגה הזו היא הדבר הנוראי ביותר שראיתי בחיי. והספקתי לראות כמה וכמה דברים". הקיסר נאנח, אך אז הוסיף טרומפלדור "…אבל, יש עוד תקווה. הבעיה בהצגה היא שאף אחד אינו מוכן לקבל את רעיון החייזרים, המועדונים המטומטמים והחזה הגדול של היפניות בקלות רבה. זה לא משכנע!". "אבל, בלי זה ההצגה תהיה משעממת" הודה הקיסר. "זה נכון, אל תיפטר מכל זה. אך תעשה זאת בצורה אפקטיבית יותר…תעשה זאת ב…*אהמ* **אהמ* אני… אני…" אך באותו הרגע התעלף טרומפלדור. הקיסר רצה לשמוע את שארית המשפט, רכן מעל מיטתו של טרומפלדור וצעק "אני מה? אני מה?!", אך באותו רגע עצר הקיסר. מספרים כי אור שמש בקע מהחלון, ושירת מלאכים נשמעה בחדר. "אנימה" לחש הקיסר בחיוך, ואז צעק: "אנימהההההה!!!!".

הקיסר אסף את מיטב הציירים מרחבי המדינה, וכשלא מצא כאלה הוא ייבא אותם מקוריאה. הוא סיפר על חזונו הגדול, ועל סגנון האנימציה הזול והייחודי שירכוש ליפן מוניטין רב. הציירים הביטו זה בזה בתמיהה, ושאלו "מי לעזאזל ירצה לראות באנימציה בחורות עירומות, חייזרים וסיפורים מצוצים מהאצבע?". אך משהובטח לכם שכר הולם ותנאי עבודה נוחים ביותר, הסכימו הציירים, שבאותו הרגע קיבלו על עצמם את התואר "אנימטורים". לאחר שלושה חודשים הושלמה העבודה על פרק האנימה הראשון בהיסטוריה. הקיסר לקח את ה-DVD עם הפרק אל מיטתו של טרומפלדור, ואמר לו "טרומפלדור-סאן – בזכותך, עשינו את זה!", "עשיתם מה?" שאל טרומפלדור, "אנימציה!". "אנימציה?!?!" צעק טרומפלדור, ושבר את האגרטל בשידה לידו. "אנימציה לא תציל את הפורמט הנוראי הזה". "חכה" אמר הקיסר, "חכה שתראה את זה…".

לאחר 22 דקות של צפייה, מלמל טרומפלדור: "זה עדיין נוראי. אבל…אבל…בא לי לראות עוד".
לא לקח זמן רב בטרם האנימה הוצגה בכל הקולנועים ביפן, ושנה מאותו היום נערך הכנס הראשון בנושא; אנשים הגיעו לבושים במיטב התלבושות מאותו הפרק האגדי, ויצרו עלילות משנה לסיפור על דפי נייר זולים בשחור-לבן. הביקוש לעוד הביא פרקים חדשים וסדרות נוספות מהסוג, ואלה כבשו את העולם בסערה. עד שנות ה-30 גם האיטלקים והגרמנים ראו את הפוטנציאל הטמון באמנות העליונה, ומיד חברו ליפן לאחר שהבטיחו ליפנים כי צרפת תיכבש". אך התבוסה במלחמה, שבאה לאחר ההפצצות בהירושימה ונגסאקי, הכניסו את יפן להלם, ותעשיית האנימה שותקה עד שנות ה-60, אז קם אחד, אוסאמו טזוקה, ואמר "עד כאן".

והשאר היסטוריה.