האנימה בישראל, לאן?

אם תדליקו את הטלוויזיה, תשימו לב שמספרם של ערוצי הילדים הולך וגָדל. מדובר ביחס הפוך למגמה בשידור סדרות האנימה בישראל, שרק פוחתת. אם ערוצים אלה התגאו עד לפני מספר שנים באחה"צ שלם של שידורים Made in Japan (או קוריאה, אבל זה לפעם אחרת), הרי ששיטוט במדריך הטלוויזיה ימצא עבורכם שתיים – גג שלוש – סדרות אנימה, שגם הן עצמן שריד לדורות הקודמים ו/או תוצר נחות שיהיה להיט בפורים (פוקימון ובאקוגאן). אפילו המעוז האחרון – טלמאנגה – נותר כעת רק זכרון בודד. חבר'ה, אין יותר אנימה בטלוויזיה!

רגע… הייתכן כי אנימה היא טרנד חולף?

בואו נלך מספר שנים אחורה. בשנים 2005-07 הקהילה הישראלית התגאתה בכך שאנחנו ממש כמו ג'ורג', היינריך, יושימוטו, ולדימיר ושאר חברינו האוטאקואים מעבר לים; מספר כנסים בשנה? Check. ערוץ אנימה? Check. קהילות משגשגות? Check. אלא שמהרגע שערוץ האנימה ירד משידור, אחד השערים המרכזיים נסגר יחד איתו. בואו נודה, רובכם נמצאים פה בגלל שאת תחום האנימה הכרתם דרך ה…טלוויזיה. יפה. אך כשאין אנימה בטלוויזיה, איך אפשר לצפות שחובבים חדשים יבואו לתחום? אז נכון, עדיין משודרים סרטים של מיאזאקי, אבל זה כי מיאזאקי לא רק שלא באותה ליגה, הוא בכלל בעולם אחר.

אחת הטעויות הגדולות של הערוצים הישראליים נעוצה כנראה בעובדה שהם נטו לחלוב את הפרה עד שהחלב כבר נעשה סגול, וכתוצאה מכך גם הפרה; כל שני, חמישי ושישי צצו שמועות לגבי רכישה של סדרה חדשה כזו או אחרת. כשסדרות האנימה תפסו את מרבית שעות הפריים-טיים לילדים (מ-4 אחה"צ), הלכה איתה גם היחודיות. לכן את המצב הנחות של היום ניתן לפרש כשקט שאחרי הסערה.

אבל שום דבר ממה שאמרתי לא מסתדר עם העובדה שקהל חדש ממשיך לפקוד את הכנסים בהמוניו. אך אוטאקואים חובבי Free Hugs כמונו יודעים שהגודל לא קובע. הכנסים אולי גדלים, אך המגמה הגלויה בהם היא שהם לא מה שהיה פעם. אין לי משהו נגד ילדים קטנים, הם בכל זאת הדור של העתיד. אבל דור העתיד נועד בשביל להיות על המפה ולהישאר על המפה. לא להתחפף למפה אחרת ברגע שהסדרה הטרנדית, זו שגרמה להם להצטרף כביכול לתחום, כבר לא מעניינת. כמה מאותם פרצופים חדשים שראיתם בכנסים האחרונים מתמידים בכנסים נוספים? כי אחד המשפטים הנפוצים ביותר שאני שומע בהרבה כנסים לאחרונה הוא "אה, אני לא רואה אנימה כל-כך".

מנגד, דור המייסדים הולך ונעלם. חלק המשיכו הלאה, חלקם עסוקים בצבא/עבודה/אנא'ערף ועל כן לא יכולים להגיע, וגם לריבוי הכנסים יש יד בעניין: מֲכּנס אחד גדול בשנה, אנו זוכים ללפחות 3-4, מה שיוצר בּיזוּר. לא מדובר בדבר רע, אך תחושת האיחוד הקהילתית כבר לא דומה למה שהייתה פעם.

המגמה כרגע היא שבמידה ולא יחול שינוי, נמצא את עצמנו בעוד מספר שנים בֵּבְּרוֹך רציני. בעוד שבעולם יש ביסוס חזק בשוק בזכות גרעין מעריצים מטורף (למרות מכירות המאנגה והאנימה הנמצאות בירידה), לנו בישראל אין תעודת ביטוח שתבטיח את קיומנו כאן. נכון, הרשת מלאה בפרוייקטים מסקרנים, הבלוגים ממשיכים לצוץ כמו פטריות אחרי הגשם, והקהילות – למרות שינויים מבניים – נשארות פחות או יותר זהות. אך לאט לאט הרשת הופכת למעין קהילה סגורה, או אפילו מועדון אקסקלוסיבי. 

האם יש פתרון? לחלוטין לא. אך כמו מערך ההסברה של משרד החוץ הישראלי, גם הקהילות וראשיהן צריכות להשקיע את זמנן בהסברה ופרוייקטים פתוחים כלפי הציבור הרחב: לקיים ימי עיון בנושא אנימה, מאנגה ותרבות יפן, ולהראות נוכחות ישראלית משמעותית גם בגזרת הרשת הבינלאומית. לכן כתשובה לשאלה מקודם – אנימה היא אכן טרנד חולף. בטלוויזיה. בערך כמו כל דבר אחר בטלוויזיה. אך מחוצה לה מדובר בעסק שונה לגמרי. על-מנת שנרגיש בנוח בשנים הקרובות, במקום להתרפק על זכרונות עבר מתוקים ולקוות לימים טובים יותר, צריך לשנות גישה. לא לחכות (ולהמשיך לחכות…) שיפעלו עבורינו, אלא לקום ולעשות. או לשבת ולעשות, מה שנוח לכם.