בין תת תרבות לאומנות

 

 


מה זה “פוקימון”? אני לא מדבר על סדרת הטלוויזיה, או הדבר הזה שבזבזתם עליו את הזמן כשהייתם ביסודי, אלא תרבות נוער אורבנית שצמחה בצ’ילה. ועל ה-“אוטאקוקין” שמעתם? כי אם לא, ודאי תשמחו לדעת שיש בעולם פסיכים הרבה יותר גדולים מכם. בכתבה זו אני גאה ונרגש (סתם, לא) להביא לכם הצצה לתת-תרבויות וקהילות שונות ברחבי העולם – הקשורים בדרך זו או אחרת לאוטאקואים, אך רחוקים מהם שנות אור. הקריאה על אחריותכם בלבד.

♦ פוקימון

“פוקימון” הוא שם שבאמת קשה להגיד מבלי שעולות קונוטציות כמו “צוות רוקט שוב מתפוצץ”, “פי פיקאצ’ו” ו-“Charizard is Level 84”. אבל תזרמו איתי; בתחילת המאה ה-21 התפתחה בצ’ילה תרבות נוער מגיל 12 ועד גילאי ה-20. חברי הקבוצה פיתחו לעצמם סממנים יחודיים. טוב, “יחודיים” זו מילה מוגזמת בהתחשב בכך שהם מתלבשים כמו הדמויות בפוקימון אבל מזכירים דווקא אימואים ופאנקיסטים. ככל שהשנים חלפו, גברה תחושת התרבות והסממנים היחודיים לקבוצה התרחבו, ועל-הדרך זנחו את עקרונות ה-“פוקימון”, אולי בשל העובדה שפוקימון – במראה שלה לפחות – לא שונה מסדרות אנימה אחרות (בתחילת המאה אבל אף אחד לא ידע על קיומן של סדרות אנימה איכותיות). ככל שחלפו השנים, מספר חברי הקהילה הלך וגדל, והיא מונה כיום אלפי חברים, ונחשבת לאחת מהתרבויות האורבניות הגדולות ביותר בצ’ילה. ווירד, אני יודע.

בניגוד לאוטאקואים, ה-“פוקימונים” לא עוקבים אחר סדרות אנימה אחרות, ועל-כן הם מבדילים את עצמם מקהילת האוטאקואים. המראה שלהם אולי מזכיר בצורה מחשידה את הסגנון של האימואים, אך הטעם המוזיקלי (כמו גם הרצון לחתוך ורידים) שונה אצלם לחלוטין. החבר’ה של “פוקימון” הרבה יותר מוחצנים ומלאי מרץ, ונהנים לרקוד בטירוף. הם אף אימצו לעצמם תחביב מיוחד: לחבק כמה שיותר אנשים, בנים ובנות כאחד. נשמע מטורף? כי לי זה נשמע כמו כנס ממוצע בישראל. בדיוק כמו מרבית הקהילות בנויות-האינטרנט, הם נוהגים לתקשר בינם לבין עצמם דרך המסנג’ר ולשתף תמונות ב-Fotolog, דרכם הם מארגנים מפגשים ומסיבות (מעניין אם יש להם איזה “פוקימון OK” מקומי). כל זה נעשה כמובן כדי לפתח את התחביב שרק אלוהים יודע מה הוא.

בניגוד לאוטאקואים, שבאים ממגוון הקשת החברתית, “פוקימון” מאופיינת בעיקר בחבר’ה ממעמד סוציו-אקונומי בינוני ומטה. אני מגדיר אותם “אוטאקואים לעניים”, אולי כי לעקוב אחרי סדרה אחת במקום מיליון זה חסכון די גדול בכל הקשור לקניית מרצ’דייזינג. ל-“פוקימונים” ישנה אג’נה חברתית מסויימת, שזה בעיקר לשנוא נערות עם שיער ארוך מבתי-ספר קתוליים. עוד לא ממש ירדתי לשורש העניין בקשר לזה, אבל אני אקח ניחוש פרוע שזה מפני שאותן בנות הן סנוביות עשירות ואליטיסטיות.

ב-2008 עלו הפוקימונים לכותרות, כאשר פורסמו ברשת האינטרנט קריאות נאצה נגדם ואף דברי הסתה לאלימות (“KILL POKEMON” וכאלה). האמת אפשר להבין מהיכן זה מגיע: תארו לכם אם יום אחד הייתה קמה בישראל קבוצה של חובבי סדרת אנימה אחת שלאף אחד כבר לא אכפת ממנה, “הדבורה מאיה” נגיד. חברי הקבוצה היו מתלבשים כמו אוטאקואים, משתוללים בכנסים משלהם ומתנהגים פחות או יותר כמוכם. האם הייתם עוברים על זה בשתיקה? כי בצ’ילה לא; “פוקימונים” הותקפו מחוץ לפאבים ומועדוני דיסקו. אני יודע שזה טראגי, הם אשכרה הולכים למועדוני דיסקו. העניין הגיע אפילו לשלטונות, וממשלת צ’ילה יצאה בקמפיין תחת הכותרת “היסוד לעתיד טוב יותר”. מאז, גל האלימות נגד פוקימונים הלך ופחת (הנה משפט שבחיים לא חשבתי שאני אכתוב).

אפשר להרים גבה או שתיים לנוכח קיומם, אך העובדות מדברות בעד עצמם: עם אלפי חברים, מדובר כיום באחת מהתרבויות האורבניות הגדולות בצ’ילה, והם הופיעו גם בחדשות ועניינו אפילו את הממשלה. אי שם בעתיד, כשהסדרה “פוקימון” תגיע לסיומה ובאותו יום תתחיל מלחמת אזרחים בצ’ילה – תדעו מה הסיבה. 

♦ אוטאקואין

דמיינו שאתם כותבים סיפור. גיבור הסיפור הוא – נניח – ארנבון בשם “טימי”. הסיפור שכתבתם זוכה להצלחה מסחררת, ומופקות לטימי הארנבון סדרות טלוויזיה בכיכובו, אנשים מעריצים את טימי ומתחפשים אליו בפורים, וילדים קטנים מדמיינים שיש להם את כוחותיו המיוחדים של טימי הארנבון.

אבל אז לפתע מגיע מישהו שטוען שהוא עצמו טימי הארנבון! נשמע מופרך? התופעה הזאת קיימת בעולם: אוטאקואים שהושפעו כל-כך מסדרת אנימה או מאנגה שהם אוהבים, עד שהם מאמינים כי בעצמם דמות מאותה סדרה, ואם תבקשו יפה הם יהיו מסוגלים “לשחזר” את האירועים כפי שהם קרו מנקודת מבטם. יש אפילו שם לתופעה הזאת: אוטאקואין [Otakukin]. “אוטאקואין” היא הלחם המילים “אוטאקו” ו-“Otherkin”, שהם בכלל סיפור בפני עצמם. ה-Otherkin, בקצרה, הם סוג אחר של משוגעים שמאמינים שהם לא אנושיים וקשורים בדרך מיסטית ליצוריים אגדיים (ערפדים, דרקונים, פיות, זאב רווח וכו’). האוטאקוקין רואים את עצמם בתוך קהילת ה-Otherkin, למרות שה-Otherkin מתנערים מהם כי הם חושבים שהם משוגעים. אם להסביר את זה בפשטות: האוטאקואין עבור ה-Otherkin הם מה שה-Otherkin עבור בני-אדם.

תרבות האוטאקואין לא הייתה קיימת מאתמול-שלשום, אך רק בעידן האינטרנט התפתחה המודעות כלפי הווירודז האלה. הם עצמם אינם נחשפים ברשת כמו שהיינו מצפים שיקרה (כלומר, נכונה לכם אכזבה אם אתם רוצים למצוא סרטונים שלהם ביוטיוב). האוטאקוקין אינם מבדילים כמונו בין דמיון למציאות, ולעיתים רבות הם רואים את עצמם כגלגול נשמות של דמות מתוך סדרה, מה שמסביר מדוע ה-“זכרונות” אינם מדוייקים. האוטאקוקין מעידים כי יש להם כוחות על-אנושיים, כמו לדמויות שלהם מהסדרות. כך למשל הם מסוגלים לעוף, ליצור כדורי אנרגיה, להשתגר, להילחם כמו נינג’ות ולאכול גפילטעפיש מבלי להקיא. את היכולות האלה, כמובן, לא יכולים לראות אנשים ש-“אינם מאמינים”, לכן אין טעם לבקש מהשכן האוטאקואין הקרוב לביתכם שינסה לעוף.

אז איך הם מסבירים את קיומה של סדרת האנימה או המאנגה? מבחינתם, מאורעות הסדרה התרחשו לפני שנים רבות או שמתקיימים ביקום מקביל, והנשמה עברה אליהם. המאנגקה, או יוצרי הסדרה, הם כלי להעברת ההסטוריה שלהם אל דפי המאנגה או מסכי הטלוויזיה, וגם זה לא תמיד באופן מדוייק; איך אתם הייתם מרגישים אם מטורף אחד היה אומר שהעובדות בסיפור שלכם על טימי הארנבון הן לא נכונות? נכון מאוד, האוטאקואין יכולים לספר על מאורעות הסדרה כפי שהם קרו מנקודת מבטם. אהא.

לרובם הגדול, השגעון הזה חולף בשלב מסויים. הבעיה נותרת בעינה עם אילו שלא יוצאים מזה; אותם אנשים מתנתקים מהמציאות וחיים בהזיות. אם בן-אדם שעבר את גיל 30 עדיין מתנהג בצורה כזאת, סימן שאבד אצלו כל זכר לשפיות. הם כבר לא פוגעים באלה הקרובים אליהם, מהסיבה הפשוטה שודאי לא נותרו להם חברים והמשפחה מכחישה כל קשר אליהם. זה הכל מצחיק ויפה כל עוד אתה חושב שאתה פיקאצ’ו, אבל בשניה שתנסה לחשמל מישהו עם שוקר חשמלי – הצחוק נגמר. לפתע להיות אוטאקו לא נשמע כזה מיוחד, הא?

♦ ווטאגיי

“ווטאגיי” [Wotagei], ידוע גם כ-“אוטאגיי” [Otagei], הוא לא תת-תרבות או קהילה של מופרעת, אלא מדובר בשם של ריקוד. האמת לא בדיוק; קפיצות, מחיאת כפיים וצרחות זה לא ממש ריקוד, כי ככה מתנהג גם אוהד של בית”ר. את ריקוד הווטאגיי מבצעים ה-“ווטה”; מעריצים אובססיביים של זמרת או כוכבת פופ מפורסמת (דמיינו את שימפאצ’י מגינטאמה). הם באים לקונצרטים בדרך-כלל בקבוצות גדולות ומשתוללים במופע, כי זו הדרך שלהם כמובן להביע חיבה.

ביפן, תרבות ה-“ווטה” אינה כה ביזארית כפי שניתן לחשוב, ואת ריקוד הווטאגיי מבצעים אנשים רבים שבאים למופעים, וניתן לראות אותו בכנסים ואפילו במופעי רחוב. לריקוד, כמו לכל ריקוד, יש חוקים משלו שדי קשה לזכור את כולם. לדוגמה ה-“מאווארי”: מחיאת כף בכל קפיצה תוך סיבוב כל הגוף (מדובר בתנועת הווטאגיי המוכרת ביותר). ישנו גם ה-“OAD”, שאולי נשמעת כמו שם של מחלה, אבל למעשה מדובר בתנועה של מחיאת כפיים מצד לצד תוך קריאות “Urya Oi”. הפירוש אגב הוא “Over Action Dolphin”, כי זה מזכיר דולפין שקופץ מהמים. נסו פעם, זה כיף. החוקים נשמעים לכם פשוטים מדי? זה כי לא הכרתם את ה-“רומאנסו”: בזמן שמצביעים למעלה, מזיזים את הזרועות מצד לצד תוך חזרה על התבנית הקבועה של “שמאל-שמאל ימין-ימין שמאל ימין שמאל-שמאל” שלאחר מכן מוחלפת ב-“ימין-ימין שמאל-שמאל ימין שמאל ימין-ימין”. היד התחתונה באותו הזמן צריכה להיות באותו גובה עם המרפק של היד העליונה. ברגע שמתרגלים, זה מגיע אוטומטית. רוצים לנסות? הסרטון הזה יעזור לכם מאוד.

אם תצפו במופע פופ יפני ותתרכזו בקהל, תצליחו לזהות את ריקוד הווטאגיי בחלק נרחב מהמופע. הקהל לוקח חלק פעיל במופע בזכות הריקוד, מה שמגביר את הקשר בין האיידול למעריצים. אני לא בטוח עד כמה הקהל הנורמטיבי שבסך-הכל הגיע לצפות במופע מקבל זאת, אך ממילא מי שמגיע למופעי פופ יפניים הוא לא בדיוק קהל נורמטיבי. הריקוד עצמו הרבה יותר כיפי ופעיל מאשר סתם איזו הדלקת מצית (או פלאפון בימינו), זה לפחות לא מסוכן.

לא רק זמרות פופ יפניות זוכות לעדנת ווטה, אלא גם מדובבות פופולריות – לרוב איה היראנו – שעל הדרך זוכות ודאי לכמויות סטוקרים גדולות במהלך היום (וגדולות עוד יותר במהלך הלילה). חייהם של הווטה נסובים סביב האיידול אותה הם מעריצים, והצצה לחדר טיפוסי של ווטה לא תסתיים בטוב: פוסטרים מקיר לקיר, דיסקים, הופעות חיות על DVD, חתימות ופורנו. תנסו להגיד למעריץ ווטה מילה רעה על האיידול שלו, ותוציאו מהר מצלמה, כי את ההתפרצות נרצה כולנו לראות ביוטיוב, למרות שרוב הסיכויים כי זה יגיע בכלל למדור פלילים בעיתון.

♦ אקיבה קיי

מבין כל הקבוצות והתת-תרבויות, החבר’ה של “אקיבה קיי” הכי דומים לנו, האוטאקואים, עד כדי כך שביפן בטח שלא מבדילים בין השניים. המונח מגיע מתוך המילה “אקיהאברה”, אותו רובע מפורסם בטוקיו שכל חנון חולם לעלות אליו לרגל. בשנות ה-80 של המאה הקודמת, היו ה-“אקיבה קיי” מעין שלוחה של האוטאקואים, אך כיום מדובר בעיקר בגברים שמוציאים את עיקר כספם וזמנם באקיהאברה, והם מתעניינים באנימה, מאנגה, משחקי הנטאי, כוכבות פופ ומשרתות במייד-קפה. אחד התחביבים הגדולים שלהם הוא כתיבה של יצירות מבוססות על משחקים או מאנגות שהם אוהבים (משחקי מעריצים, דוג’ינשי וכו’).

מלבד קנייה, אקיבה-קיי פותחים גם חנויות פרטיות באיזור אקיהאברה, בעוד המוכרים לבושים בקוספליי, מה שלדעתם הוא יותר חובה מאשר זכות. התרבות הזו משכה גם את עיני המערב, וצולמו סרטים דוקומנטריים רבים בנושא (אחד מהם אף זכה להגיע לישראל). אך מלבד אנימה ומאנגה, מתעניינים חברי האקיבה-קיי בקידמה טכנולוגית, מה שהיה גולת הכותרת באקיהאברה לפני השתלטות האנימה והמאנגה. חלקם ילכו רחוק…רחוק מאוד…כדי להשיג רכיבים ולשדרג את המחשב שלהם. לאו דווקא בגלל ההתעניינות, אלא יותר כחלק מתחרות, על מנת להיות ה-“אלה עם המחשב המהיר ביותר”. אקיבה-קיי מאופיינים בעיקר בזכרים לא צעירים במיוחד, אך ניתן למצוא ביניהם ילדים צעירים (ומפחידים) ונשים שפוקדות את המקום, חלקם אף יוצאים מזה בחיים! 


יש לא מעט תת-תרבויות, קבוצות וקהילות בעולם השוות מילה-שתיים, וסקירה קצרה באינטרנט תפתח בפניכם דלת לעולם מורכב, ביזארי ומעניין. ממש כמו שאנשים לא מכירים את תרבות ה-“אוטאקו” אליה רובכם שייכים, כך גם אנחנו עוד לא מכירים את כל הנספחים שיש לקהילה הבינלאומית. אם אתם מכירים קבוצות נוספות (שהם לא אימואים), אתם יותר ממוזמנים לשתף.

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם