אם רק זה היה אנימה

 

 

כפי שנוכחתם לדעת, הוליווד מאמצת את יפן. גם יפן כבר אימצה את הוליווד מספר פעמים, אבל עם כל הכבוד גרסת אנימה של “בנות הפאוורפאף” היא לא ממש התחלה מבטיחה. מלבד היותי אוטאקו, אני גם חובב טראש טלוויזיוני מכל הסוגים (חוץ מריאליטי, טלנובלות וליאור שליין). פעמים רבות מוצא אני את עצמי צופה בפעם השלישית באותו הפרק של “חברים”, כשבאותו הזמן יכולתי להשלים סדרות אנימה בהן אני בפיגור.

האנימה היא תחביב מצויין שנמצא אצלי גבוה בשרשרת העדיפויות (קצת מעל החיבה שלי לפיצות, וקצת מתחת לאהבה שלי לשרקנים). לכן חשבתי שהחיים היו יכולים להיות הרבה יותר קלים לו כל אותן הסדרות האמריקאיות והישראליות שאני…וגם חלקכם…כל-כך אוהבים, היו עוברות אנימניזציה. לכן ליקטתי מספר סדרות פופולריות שאני אישית מעריך מאוד, ובחנתי האם הן היו יכולות להצליח כסדרות אנימה, או שמה המקור תמיד עדיף? התוצאות מפתיעות.

דקסטר
מה זה: “דקסטר” היא כל מה ש-“Death Note” לא; רוצח סדרתי שהורג פושעים, אבל בסטייל, לא עם צ’יפס. דקסטר מורגן גדל עם מפלצת (מטאפורית) שמדרבנת אותו להרוג. כשהיה קטן, אביו המאמץ שם לב לדפוס הלא שגרתי הזה שלו (כנראה העובדה שבמקום לשחק בייסבול או תופסת כמו שאר הילדים, בחר דקסטר לשחוט חיות). כמו אביו של לייט שלנו, גם אביו של דקסטר הוא שוטר, אבל לא מהסוג הטהור. הוא לימד את דקסטר “קוד” על-פיו דקסטר חי: להרוג פושעים שחמקו ממערכת המשפט, ופה גם השוני מלייט, שהורג פושעים גם בתוך בתי כלא.

ההקבלה ל-Death Note לא מסתיימת כאן. כמו לייט, גם דקסטר מצטרף לכוחות המשטרה, שם הוא עובד כמנתח נתזי דם (כלומר על-פי האופן שהדם נשפך בזירות רצח, יכול דקסטר לקבוע באיזה סוג רצח מדובר). בעוד ביומיום הוא הוא החבר החנון והחמוד שכולנו היינו רוצים שיהיה לנו, בלילות הוא צד רוצחים מעוותים שחמקו מזרועות החוק. כל עונה היא בת 12 פרקים בלבד, כשכל אחת מהן עומדת עם סיפור מתמשך ומגניב בפני עצמו, במהלכו דקסטר צריך להתמודד מול רוצח סדרתי מעוות ביותר (כשהשיא הוא ה-Trinity Killer מהעונה הרביעית החדשה שנראית מצויין).

למה אנימה: טוב, אם ההקבלה ל-“Death Note” לא עזרה, כנראה שהעלילה כן. הסדרה מלאה בניואנסים, פילוסופיות, פלאשבקים, עלילה מותחת על גבול הגאונית וסצינות שהיו יכולות להיראות אפילו מגניבות יותר בתור אנימה. הסדרה לא חוששת להראות את סצינות הרצח, ובכל זאת יש משהו בסדרות אנימה שלא מפחדות להציג לראווה אלימות גראפית קצת (קצת הרבה) יותר בוטה. הסטייל עליו אני חושב לו דקסטר אכן הייתה אנימה היא “מונסטר”, שדומה ל-“דקסטר” בתחום המותחן השחור עם הרוצחים הסדרתיים. כל דרך אחרת לנסות להפיק את הסדרה תהיה כשלון.

רבות מהסצנות בדקסטר גובלות בסוריאליזם מסויים, כשבעונה השלישית הפלאשבקים מהעבר מתחלפים בהזיות של דקסטר (ובעונה הרביעית אין לא את זה ולא את זה), שפשוט זועקות למסך “DO ME IN JAPANESE”. אם להמיר את סדרת הטלוויזיה המקורית זה לא רעיון טוב, אז תמיד אפשר לעשות זאת עם סדרת הספרים עליה מבוססת “דקסטר”, כי היפנים אלופים בכל הקשור לעיבוד-מסך של חומר כתוב.

אבודים
מה זה:
אדיוטי מצידי לספר במה מדובר, שכן מדובר אולי באחת הסדרות המדוברות ביותר בעשור האחרון. ובכל זאת, קבוצה של אנשים מתרסקת על אי בעל יכולות מסטיות משונות. “אבודים” מתמקדת בניצולים, וחוקרת את עברן באמצעות סדרה של פלאשבקים מנקודות שונות בחיי כל אחת מהדמויות (רק עכשיו שמתי לב שהוליווד ממש אוהבת פלאשבקים). בו בזמן מנסים הגיבורים להיחלץ מהאי, להבין מה עומד מאחוריו וכמובן לפתור את הבעיות, הרומנים ושאר מרעין בישין שעומדים בפני עצמם.

העונה השישית והאחרונה של “אבודים” צפויה לעלות בינואר, ואם להאמין להבטחות הרי שהיא אמורה לפתור את כל השאלות הגדולות שהציבו חמש העונות הראשונות (ועל כל תשובה שקיבלנו עד עכשיו, שלוש בעיות חדשות צצו, ואיתם עוד 3% צניחה ברייטינג). בכל זאת, הסדרה הצליחה לא לחינם, כשהיא הציבה מספר רב של עלילות ודמויות שלאט לאט מתגלה הקשר בין כולן.

למה אנימה: תחשבו שונאן, משהו כמו נארוטו ובליץ’. תעקבו אחרי, אני יודע שאין קשר בין “אבודים” ל-“נארוטו”. אבל כן מדובר בסדרות עם ריבוי דמויות ועלילות שקשורות בעבר ובעתיד. לכן אבודים הייתה יכולה להצליח בתור שונאן שכזה, עם דגש על אקשן וריבוי הסכנות של האי. הקונספט של העונה הראשונה צריך להשתפשף יותר, כשהסדרה עוד הייתה בקטע של אנשים זרים תקועים על אי ובכל פרק מגלים לנו את העבר של אחת הדמויות.

גרסת אנימה עשויה להפוך את הסדרה המקורית למה שהיא ניסתה להיות. פחות בלאגן וכאב ראש, יותר סיפור דינמי והתקדמות לקראת הסוף המיוחל שלשם שינוי אנחנו חשים בהתקרבותו. בלי אנחות מיותרות של “אוי נו, מה עכשיו” ויותר “FUCKING AWSOME”. הטוויסטים העלילתיים בהם “אבודים” כל-כך מצטיינת חייבים להישאר גם בגרסת השונאן שלעולם לא תגיע, באנימה טריקים בעלילה מתקבלים בברכה.

סקראבס
מה זה: הסיקטום המוצלח ביותר שלא מכיל את
הדבר הזה. כבר שמונה עונות (והתשיעית מעבר לדלת) שהסדרה עוקבת אחר צוות בבית-החולים הפיקטיבי “Sacred Heart”. במרכז הסדרה עומד J.D (המגולם בידי זאק ישראל בראף), המגיע בעונה הראשונה כרופא מתמחה יחד עם שותפו מהקולג’ טורק, מנתח מתמחה (עד הצפייה בסדרה לא ידעתי שקיים הבדל בין השניים).

ל-“סקראבס” יש צוות קבוע של דמויות הזויות והופעות אורח של סלבס, אך היא בולטת בעיקר בעלילה שלה, שבניגוד לסיטקום ממוצע, יש בה 3 דברים שונים: א’ – עלילה מתמשכת קבועה, בערך כמו טלנובלה רק לא. דמויות מתחתנות, מתות, מולידות ילדים ועוברות תהפוכות בחיים. ב’ – דרמה! הקונספט הקומי של הסדרה יכול להתחלף בהרבה רגעים דרמתיים, בדומה לעבודה בבית חולים אמיתי. אפילו הזלתי דמעה-שתיים בפרק “My Screw Up” מהעונה השלישית. ג’ – יפית.

למה אנימה: בעונה הראשונה פחות שמים לזה לב, אך בעונות הבאות הקונספט של הדמיונות המופרכים של JD תופס חלק נכבד מהמסך, מה שיכול לעבוד מצויין בסדרת אנימה. אם זו באמת הייתה אנימה, כנראה שקומדיית אצ’י מופרעת הייתה עובדת טוב. הדרמה של “סקראבס” לעומת זאת לא תצליח לעבוד ביפנית, לא אם הקומדיה מתכננת להישאר. לכן היא תצטרך לעבור שינוי קונספט, עם עלילה טובה והומור מופרע, והרבה הרבה Super Deformed (זה המצב הזה בו דמויות הופכות לגרסת צ’יבי ו/או מגדלות ניבים ו/או הופכות לענקיות ו/או גדלים להן הורידים במצח ו/או הן מוציאות פטיש ענק Out of Nowhere).

אם יש משהו שאפשר להשוות לסדרה אחרת, היא כנראה תהיה הארוהי. קודם כל הדיאלוגים המהירים והסיפור הקצבי מתאימים זה לזו במיוחד, אבל אני התכוונתי דווקא לעובדה שב-“סקראבס” אנחנו שומעים את מחשבותיו של J.D לאורך כל הסדרה (חוץ מהפרקים האלה ש…לא), ממש בדומה למחשבות הקצת יותר ציניות של קיוֹן מהארוהי. אין לי מושג איך “סקראבס” תסתדר בעונה תשיעית בלי J.D במרבית פרקיה, אבל אני כן יודע איך הסדרה הייתה מסתדרת בתור קומדיית אנימה.

הבורר
מה זה: לא חשבתם שרק סדרות אמריקאיות נחשבות, נכון?  מדובר באחת מסדרות הדגל של ישראל. “הבורר” עוקבת אחר נדב אסולין כשהוא מגלה שהוא בנו של בורר העולם התחתון: ברוך אסולין, שדומה בצורה מחשידה למשה איבגי (אני יודע שזה אותו אחד, זו הבדיחה). יש בסדרה כמויות של אלימות שלא היו מביישות את “Black Lagoon”, אך היא שומרת גם על רף עלילתי גבוה. מי שצפה בפרק הסיום של העונה השניה יכול ודאי להזדהות כשאגיד שאני הייתי עם פה פעור לנוכח מה שקרה.

רוב הדמויות מוקצנות והעלילה…בואו נודה…קצת מופרכת. אך בכל זאת, המופרכות הזאת יחד עם הדרמה והאקשן הן שהופכות את “הבורר” לכל-כך טובה. מכוניות מתפוצצות, צלפים, אלות בייסבול, אקדחים וקבירת אנשים חיים: כל אלה מעולם לא נראו אטרקטיביים יותר.

למה אנימה: עם קצת שינוי עלילתי, “הבורר” הייתה יכולה להיראות מושלמת עבור צופי אנימה מזדמנים. העולם התחתון שלנו כמובן יהפוך ליאקוזה שלהם, כי כמו שב-“הבורר” אף אחת לא מתיימר להיראות פושע, וכולם בסך-הכל “עושים עסקים”, כך גם היאקוזה הוא ארגון שלא רואה את עצמו כעובר על החוק אלא מגן מפני החוק (מה שלא ממש נכון, בהתחשב בדוגמא שהם התנקשו בחייו של ראש עיריית נגסאקי ב-2007). מלבד העבודה שמדובר כיום בארגון הפשע הגדול בעולם, עוד לא נראתה סדרת אנימה שעוסקת ביאקוזה בצורה טהורה. כשהם כן הופיעו בסדרות וסרטים, לרוב הם הוצגו כ-Bad Guys עצבניים במיוחד, ויהיה נחמד לחקור את העולם שלהם לעומק דרך אנימה.

הרעיון הכללי של הבורר הוא כל מה שצריך בשביל סדרה כזאת. חנון יפני ממוצע, אולי אפילו אוטאקו, מגלה אחרי מות הוריו המאמצים שהוא צאצא של הארוקיצ’י יאמאגוצ’י – המייסד של ה-“יאמאגוצ’י-גומי”, שבט היאקוזה הגדול והמסוכן ביותר ביפן. לצערו הוא גם הצאצא היחיד שנשאר (לשם כך בואו נעביר את עלילת הסדרה מספר שנים לעתיד). כעת עליו לרשת את כס בוס היאקוזה, למרות שהוא לא ממש רוצה. כמובן שאחרי שהוא מכיר את העולם ומשתתף במספר מלחמות יאקוזה, הוא נענה לאתגר. נוסף על-כך עליו להסתיר את קשריו עם היאקוזה מחברתו הטריה. אחת הבעיות שצצות בעיבוד אנימה לסדרה היא הכינויים, שכן מרבית הדמויות בבורר מקבלות כינויים מאיימים כמו עמרם “בולדוג” או אבי “הטחול”. אבל גם את זה אפשר לפתור, עם שמות כמו יושי ה-“סמוראי” או יושיהירו “סושי”. עכשיו זה נשמע לכם מעניין?

סאות’פארק
מה זה: הסדרה האהובה עלי בכל הזמנים, זה מה. קבוצה של ילדים בכיתה ד’, דמויות מטורפות ומסרים סאטיריים נוקבים על החברה האמריקאית. סטן, קייל, קארטמן וקני (אוקיי נו, ובאטרס) עומדים במרכז הסדרה ההזויה הזאת שיצרו טריי פארקר ומאט סטון, ונמצאת כיום בעונתה ה-13 (ואחת הטובות ביותר אם תשאלו אותי).

רוב הסדרה משתמשת “סאות’פארק” בהומור שירותים אופייני, אך היא עוסקת במגוון הנושאים האקטואליים ביותר: מלחמות, פוליטיקה, מחלות, סמים, עבריינות וקקי. מלבד העלילה, גם השירים יוצאי הדופן שמופיעים לאורך הסדרה (שאני אזכיר את Gay Fish?) צברו פופולריות, ובסרט מ-1999 צפיתי 10 פעמים יותר מהרצוי. כן, אני חסר חיים. יש משהו בהומור הבועט של הסדרה שהופך אותה, לדעתי, למוצלחת. אפילו אחד ממפיקי הסימפסונס הודה שה-“סימפסונס” ו-“סאות’פארק” הן הסדרות המצוירות למבוגרים הטובות היחידות, וכל השאר לא פחות מזבל טהור (האמת הוא השתמש בביטוי קצת יותר וולגרי).

למה אנימה: כשאני אומר אנימה, אני לא מתכוון לפארודיית האנימה שכבר נעשה בסאות’פארק פעמיים, בוריאציות שונות. אני מתכוון לעיבוד אדום-לבן לאומי גאה, שיקח את הנושאים היפנים הבוערים על סדר היום ויעביר אותם מנקודת מבטם של ילדי צ’יבי תמימים בכיתה ד’.

ככה למשל, אפשר לבנות בסדרה היפנית סטריאוטיפים חדשים. פרק בו הילדים מחליטים שבא להם להיות היקיקימורי, או פרק בו קארטמן (או איך שלא יקראו לגרסא היפנית שלו) מנסה את מזלו במכונות הימורים יפניות, ולא יכול להפסיק. או שאחד ההורים מצטרף ליאקוזה כדי ללמוד שם על משמעת, ומעביר את כל תושבי העיירה שיעור קשה. הדבר הכי קרוב שיש כרגע הוא הדיבוב היפני של סאות’פארק, שלא תאמינו: קאפאיי יאמאגוצ’י (ה-L והאגדה) מדבב בו קבוע.

צ’אק
מה זה: הנה לכם סדרה שכתוב עליה “אנימה” כבר מהתחלה. צ’אק הוא איש מכירות מחשבים צעיר וחנון למדי; הוא גר עם אחותו ומשחק עם חברו מורגן באקס-בוקס כל היום. יום אחד הוא מקבל מייל מסתורי מחבר ותיק מהקולג’, ולאחר שהוא מתעלף מגלה צ’אק שהמוח שלו הפך למחשב-על. החבר, סוכן CIA שערק, שלח את כל המידע ממחשב-העל החדש של ה-CIA לצ’אק, לא לפני שהוא השמיד את המחשב עצמו. כעת צ’אק יודע את כל הסודות של ממשלת ארה”ב.

כמו אנימה במסווה טובה, נשלחים אל צ’אק שני סוכנים: שרה וקייסי. היא מה-CIA והוא מה-NSA, ועליהם להגן על צ’אק, והלהשתמש בו למלחמה בטרוריסטים ואנשי מאפיה. כמובן שמתפתחת מערכת יחסים מסוכנת בין צ’אק לשרה, אך זה הסיפור המורכב של הסדרה, ההומור האופייני שלה וכמובן סצינות האקשן הרבות שהופכות אותה לטובה. קהילת המעריצים של צ’אק מונה כיום מאות אלפים מרחבי העולם, וכולם מצפים בכיליון עיניים לעונה השלישית והאחרונה שתעלה במרץ 2010.

למה אנימה: בחייכם, יש פה את כל מה שדרוש כדי להפוך לפולחן; גיבור חנון שחייו משתנים יום אחד לאחר שהוא מקבל כוח מיוחד, והוא עובד בצוות עם יפהפיה בלונדינית שמתפתח ביניהם סיפור אהבה. נוסף על-כך הם צריכים להתמודד מול ארגון פשע מסתורי שיצא מה-CIA. חוץ מהעלילה המתמשכת, יש בצ’אק פרקים שעומדים בפני עצמם (לרוב מדובר בסיטואציות אליהן נקלע צ’אק או אחד מחבריו המופרעים מחנות האלטקרוניקה). 8 מיליון צופים בארה”ב לכל עונה זה נתון שמתקרב לעונה האחרונה של “אבודים”, והגעתה של “צ’אק” לישראל (ולעשרות מדינות) הייתה אחד האירועים המשמעותיים בטלוויזיה בשנה החולפת.

האנימה, בתור קומדיית שונאן, עשויה לשחזר את ההצלחה. כן, גם כאן הגיבור חייב להיות אוטאקו, או אולי אפילו היקיקימורי. הסוכנים החשאים שנשלחים לעזרתו הם לוחמי עלית של צבא יפן, כשהבחורה היא כמובן בעלת שיער ירוק וחזה מנופח יתר על המידה. ארגון הפשע צריך להיות משהו בסגנון ה…יאקוזה (מה לעשות שהם הכי מעניינים) והחברים הלא יוצלחים יהפכו ל…חברים לא יוצלחים אפילו יותר. Oh Yeah

האוס
מה זה: סדרת בית-חולים, שבניגוד לרוב סדרות בית החולים המלוקקות הרגילות (כן ER, אני מדבר עלייך) הגיבור הוא חוצפן, נרקסיסט ומתנשא בעל הפרעות אישיות חמורות – וזה הופך אותה למוצלחת! רוב הפרקים מתמקדים בחולה חדש שמגיע למחלקה בבית החולים, ובניסיונות של האוס וצוותו לגלות מה לכל השדים יש לו. לא כולם ניצלים, ולרוב מתמקדים הפרקים בהתמודדות מול המצב מאשר בניסיון לפתור אותו.

האוס, בגילומו של יו לורי הגאון, לוקח על עצמו את תפקיד שרלוק הולמס ולעיתים הסדרה מתפקדת כמותחן בלשי יותר מאשר סדרת בית חולים. הדינמיקה בין הצוות, כולל בשינוי הדרסטי בעונתה הרביעית של הסדרה, נשארת מבריקה ולא נמאסת לעולם. לא לחינם מדובר בסדרה המצליחה ביותר בעולם (81 מיליון צופים), ורגע לפני עלית העונה החמישית בישראל (בה עוד לא צפיתי, ולשם שינוי אחכה לשידור הטלוויזיוני בתחילת ספטמבר כדי לצפות בה) החלטתי לבדוק האם היא בכלל מתאימה לקהל שלנו.

למה אנימה: כי עוד אין סדרת בית חולים שיצאה עבור האוטאקואים, ואם כבר לעשות אחת – כדאי לקחת דווקא את הכי בועטת, עם הדמות היחידה שמופרעת מספיק גם עבור היפנים. אני לא חי באשליות, “האוס” היא כנראה המועמדת הכי פחות מתאימה להפוך לאנימה מבין הסדרות שהבאתי כאן…ומבין שאר הסדרות בעולם (שניה אחרי “בטיפול”, מילא לראות אנשים מפטפטים במשך חצי שעה. אבל מפטפטים ביפנית זה כבר משהו אחר).

חוץ מזה שיש סיבה למה זה עוד לא נעשה בעבר. אחד הדברים החזקים בסדרה הן הסצינות בהן רואים איך מתפקד גוף החולה מבפנים, עם לב פועם או כדוריות דם זורמות, איך נראה בדיוק הקרע בטחול או השבר בעצם. בהאוס זה נראה אמיתי, והתחושה שמלווה אותנו כשרואים את הסצינות האלה לא תהיה אותו דבר בגרסת אנימה בה אנחנו חשים שזה לא אמיתי, מה שיפחית מהשוק או ההלם (או לכל היותר, סתם יהיה משעמם).

הרקולס וזינה
מה זה: 2 ציפורים במכה אחת! איזה יופי. “הרקולס” היא סדרה על…ובכן, הרקולס; הגיבור האגדי שמסתובב ברחבי יוון ומציל אנשים. הסדרה התפתחה מחמישה סרטי טלוויזיה שהולידו סדרת טלוויזיה, שהובילה סדרת-בת בשם “הרקולס הצעיר” (שהניבה בעצמה סרט), וכמובן ספין-אוף פופולרי אף יותר: “זינה: הנסיכה הלוחמת”. כבר לא עושים סדרות כאלה היום, שמשתמשות במיתולוגיה ועולם עשיר ביצורים, על טהרת האקשן והכיף.

כשהייתי קטן אני זוכר את עצמי חוזר כל יום מבית-הספר כדי לא להחמיץ את הפרק ששודר ב-14:30 (מי נדמה לכם כתב את הערך בוויקיפדיה של הסדרה? בדיוק, עמיתכם הנאמן). את זינה פחות אהבתי, דבר מוזר בהתחשב בכך שהיא הייתה מושא אהבתם של מתבגרים חרמנים רבים. קווין סורבו בתור הרקולס היה בזמנו השחקן האהוב עלי. בעצם רגע אחד…העדפתי שחקן שרירי שמסתובב בלי חולצה ומזיע כל הסדרה, על פני שחקנית שופעת חזה בבגדים מינימליים…? אל תגידו מילה! חוץ מזה, מדובר בסדרה שביים סם ריימי (ספיידרמן) וכיכב בה ברוס קמפבל.

למה אנימה: כי זה אפשרי וכדאי. הרקולס וזינה כבר חברו יחדיו בסרט אנימציה אמריקאי כושל, וכבר ידוע שאנימציה אמריקאית לרוב כושלת. כל האפקטים, שכיום נראים מיושנים, יכולים לעבוד אפילו טוב יותר בגרסת אנימה. הגיבורים דיברו אנגלית בסדרה שמתרחשת ביוון העתיקה, אז זה לא אמור להיות מוזר במיוחד לשמוע אותם מדברים ביפנית.

אם “הרקולס” ביזארית מדי לקהל היפני, ניתן לעשות סדרת אנימה באותו קונספט רק עם המיתולוגיה היפנית. כמו שסדרת הטלוויזיה של הרקולס שילבה סיפורי מיתולוגיה רבים, כך גם סדרת אנימה שמשלבת סיפורים מהמיתולוגיה היפנית במסע הרפתקאות ואקשן (במרכזה עומד דמות מיתולוגית פופולרית) עשויה לעבוד. צריך רק לקחת בחשבון שלא משנה מה תהיה המקבילה של זינה, אם אכן תהיה כזאת: הסדרה תהפוך לאצ’י כבד, ואפילו הנטאי (אני כבר יכול לחשוב על מספר דברים שאפשר לעשות עם זינה, ותמנון אגדי בעל 200 זרועות).

החדשות
תחשבו שבמקום מהדורת חדשות יומית רגילה, הייתם מדליקים את הטלוויזיה ומתעדכנים במה שמתרחש על המסך כאשר יושבים מולך שני מגישים; האחד הוא בישי והשניה היא מיקו האטסונה. כל צוות החדשות מורכב מחבר’ה מופרעים, כמו למשל כתב חדשות הכלכלה לובש אוזני חתול וכתבת החוץ היא פצצה בבגדים מינימליים. מהדורה יומית שכזאת, שתסקר את ענייני העולם החל מפוליטיקה ועד כתבות אופנה, יכולה דווקא להצליח. לא באמת צריך להשקיע יותר מדי, רק להכין דמויות נעות על רקע אולפן חדשות אמיתי, וצילומים סביבתיים שמוכנים מראש. ככה, לשם שינוי, לא אכפת לי לקבל חדשות רעות, כי לפחות הן יגיעו בסטייל. בקשה תגידו לי שאני לא משוגע.

______________________

עד כאן. יש עוד סדרות רבות בעולם, אך הכתבה כבר חופרת במילא, ואין מקום לכולן. אני כבר יכול לתאר איך “CSI”, “חברים”, “שני גברים וחצי”, “איך פגשתי את סבתא שלך”, “קוראים לי ארל” ורבים אחרים יראו בגרסתן היפנית, אבל את זה נשאיר לדמיון שלכם. אילו סדרות לדעתכם הייתם שמחים לראות בגרסת אנימה? והאם זה בכלל רעיון מטומטם והכתבה היא לא יותר מתירוץ שלי להתלהב מסדרות אחרות שאני אוהב? ובכן, כן.

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם