אֶלִיטִיזְם חֶבְרָתִי אוֹ תַּחְבִּיב שַׁמְרָנִי?


מתי נעשיתם אוטאקואים? אני רוצה שתקחו דקה לחשוב: לפני שנה? חמש שנים? או שבכלל אתמול?

שימו לב שבהיסח דעת, אכן כבר עלה לראשכם הזמן המשׂער בו על פי התנ”ך שלנו, הגיע היום בו גדלנו והפכנו מילדים לגברים שחושבים שהם ילדים. אלא שמאז שנעשינו אוטאקואים, במהלך השנים שמתי לב למעין קונצנזוס שהולך ומתפשט, ואני אסביר.

רובנו לא כמו כולם, על זה אין ויכוח. אנשים מבחוץ עשויים שלא להבין את הנוירוטיות והפרעות האישיות שלא הוכחו מדעית, אך תוקפות בערך כל חבר בקהילת האנימה. אך בזמן האחרון יוצא לי יותר ויותר לשים לב למעין בידול בינינו לבין החברה הישראלית; כמה מכם רואים האח הגדול? כמה מכם אוהבים לשמוע מוזיקה ישראלית? כמה צופים בטלוויזיה שעות על גבי שעות בתכנים שאינם קשורים למזרח אסיה?

זרם מסויים בתוך הקהילה משריש את עצמו בתוך התחביב והתחביב בלבד. יש לי חלחלה בבטן כשאני שומע שרבים בקהילה מגדירים את עצמם כאאוטסיידרים שאינם חברים עם אנשים שלא בתוך הקהילה, מהסיבה הפשוטה שאף אחד אחר לא מסוגל להבין אותם. אבל האומנם זו הסיבה האמיתית?

ייתכן כי ההתפשטות של הקהילה גרמה לאנשים רבים לאמץ לקרבם את אנשי הקהילה כמסגרת הסוציאלית היחידה שלהם, ובכך להדחיק את כל מי שמחוצה לה. בכך נוצר מצב אבסורדי בו אנשים מקהילת האנימה הישראלית רואים את עצמם כחשובים יותר מיצורים נחותים אחרים שאינם שייכים לקהילה, בין אם הם יודו בזה או לא.

אם בתחילה עוד דובר על כך שאנחנו (בתור חנונים גאים) בסך-הכל לא נוהגים להתרועע עם ערסים וליטל מעתוקיות למיניהם, כיום יוצא לי יותר להבחין בחבר’ה (בעיקר הצעירים יותר) שפשוט סגרו את דלתם כלפי העולם שבחוץ; “אני לא רואה טלוויזיה”, “איכסה מוזיקה ישראלית, רק J-Pop”, ואני עוד לא מדבר אפילו על החוג החברתי שלא מאפשר להם להתרועע אפילו עם בני כיתתם. ניסיון התקשורת היחיד מצדם עם אנשים ‘חוטאים’ (כלומר, מי שלא מהקהילה) היא בלנסות ולהמיר את דתם בלהיות אוטאקו מן המניין.

הבידול מהחברה בא לידי ביטוי בעיקר במפגשים וכנסים; משתוללים, קופצים, ומדברים בצורה שאף אחד אחר לא מבין. נסיעה באוטובוס מלא אוטאקואים תלווה כמעט תמיד ברעש והמולה, מבלי התחשבות בציבור הנוסעים. ‘אנחנו עושים מה שבא לנו כי אנחנו מגניבים ומיוחדים’ זו התפיסה הכללית, ובכך לא שמים לב שרק מעצם אותה התנהגות, הופכים להיות דומים לכל אותם ערסים מהם כולנו התנערנו בתחילה. אין לי בעיה עם השתוללות, וגם אני חטאתי לא פעם בהמולה ציבורית (אמרתי את זה רק כדי שלא יחרימו אותי במפגש הבא), אך הבעיה היא עם אותם אלה שאינם שמים מעצורים ומתנהגים כך בערך…תמיד.

אני אישית מעדיף להנות משני העולמות. מי שעוקב אחרי חשבון הטוויטר שלי שם לב שהערות על סדרות אנימה או קהילה תופסות אחוז שווה להערות על סדרות או סרטים שראיתי בטלוויזיה ובקולנוע, ספרים שקראתי ועוד שטויות. בחיים שלי עוד לא ניסיתי להמיר בכוח חבר טוב, ואני דוגל בשיטת ה-“חיה ותן לחיות”. זה שאנחנו רואים סרטים מצויירים בעלי נופך שרק אנחנו מבינים, לא הופך אף אחד מאיתנו לטוב יותר מהאחר. אין לי בעיה להפגין את הידע כלפי מי שמתעניין, ולהגן בעזרת טיעוני מחץ על תעשיית האנימה והקהילה מפני כל רשע מרושע, אבל בשורה התחתונה, חבר’ה: זה רק תחביב. מי שסוגר עצמו מהעולם כיום – ‘מטומטם’ ככל שהוא יהיה לטענתו – יצטער על כך מאוד בעוד שנים מעכשיו.

ומה דעתכם?

לקריאה נוספת

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם