הכיף הגדול ביותר בסרטים הוא שאת רובם הגדול אנו כלל לא מכירים, לכן ניתן פשוט לבחור סרט רנדומלי ולקוות לטוב (וגם לקוות שלא מדובר בפורנו של קופים). אך היצר האנושי מושך אותנו בעיקר למיעוט הרועש, הסרטים עתירי התקציב שכולנו עוקבים אחריהם בדאגה עוד בשלבי הפקתם, כאילו היו עובר אנושי, זאת עד לרגע "הלידה" - אותו רגע בו הסרט יוצא אל העולם שמחוץ לסטודיו והמוני מעריצים שועטים לעברו. 'המונים' זה מונח סובייקטיבי. הוא מאגד בתוכו סרטים של אולפנים גדולים ואיכותיים, כמו לדוגמה הסרט של "!K-ON" או סרטי "Evangelion". הוא יכול להכיל גם לאו דווקא סרטי בלוקבאסטר חסרי פרופורציות, אך לחממת הגידול שלהם יש מוניטין מוצלח (כמו במקרה של "Arrietty"), ויש גם סרטים שמעטים בלבד מחכים לבואם, אבל אלה שכן עושים זאת באהבה רבה, ומקבלים את פני הסרט בחיבוק דב כאשר הוא נולד (במקרה לחלוטין אני חושב על עצמי והיחס שלי ל-"Tibetan Dog", אבל אני כמעט משוכנע שגם לכם יש סרט-שניים שכזה).

ופה אנו חוזרים לנקודת ההתחלה של הפסקה הפותחת; מה עם הסרטים שאף אחד לא חיכה לבואם? כזה הוא "Onigamiden" (או "Legend of the Millennium Dragon") - מישהו מכם, עם יד על הלב, חיכה לסרט הזה? לעזאזל עם זה, מישהו מכם בכלל ידע שהוא מופק? ודאי יש מי ששמעו את השם, אך אותם אלה שכחו זאת באותו פרק זמן. אף אחד לא חיכה ש-"Onigamiden" ייצא, לכן ההצלחה שלו תלויה נטו במערכת ההפצה הידועה ביותר למין האנושי, עוד מימי הציור במערות ועשיית צרכים ללא נייר טואלט: המעגל החברתי. לפתע, במהלך החודשים האחרונים, התברר לי כי מסתובב לו סרט אנימה טוב שאני לא ראיתי. "אתם חייבים לראות את הסרט הזה" גרסו סטטוסים בפייסבוק בהתייחסם לפיצ'ר הקולנועי המדובר. אלא שמערכת הסינון שלי עבדה פלאים, ובעוד שהסרט אכן נכנס לרשימת הצפייה שלי, הוא חלק את הכבוד עם עוד כ-20 סרטים (ואלה רק סרטי האנימה. אתם לא רוצים לדעת עד כמה גדולה הרשימה הכללית). צפייה בטריילר לא שכנעה אותי, אבל הביקורות המשיכו לזרום כמו מים במדרחוב בבנקוק. "סרט השנה" היו מי שיצאו בהכרזות, זאת על סרט שעד לפני יחידת זמן בודדת היה אנונימי לחלוטין. ובצדק: לסטודיו Pierrot יש אולי רזומה ש...ובכן, נתון לויכוח, אך אי אפשר להגיד שהסרטים שלהם - שהם לרוב סרטי 'נארוטו' ו-'בליץ' - אינם משווקים כראוי. אך הסרט הזה מבוסס בכלל על ספר, שאין לי מושג מה מידת הצלחתו ביפן אך אני משער כי מועטה. אם הייתי צופה בטריילר ללא ווליום - כמו שאגב באמת קרה - הייתי משוכנע שמדובר בכלל בקו-פרודוקציה עם אולפן סיני, מה שאכן חשבתי. אבל אני בשלי, והכרזות "סרט השנה" אני נוטה לקחת בערבון מוגבל. אף אחד לא צריך לקבוע עבור אף אחד מה הסרט הכי טוב של השנה (אלא אם אני קובע זאת, כמובן).

אך היום הבלתי נמנע הגיע.
כחלק ממרתון ביקורות של סרטים חדשים שעובר על הבלוג (ואם קיוויתם שהיום זה נגמר, הרשו לי להשליך אבן על החלון הזה לו אתם קוראים "תקווה"), הגעתי לשלב בו לא יכולתי להתעלם יותר מדרקון המילניום. זו הייתה הזדמנות מצוינת להרוג 2 ציפורים במספר שעות.

לפני שאפרט, בואו נגיע לעיקר: סרט השנה זה לא. אולי אם היה יוצא ב-1980 או משהו, הוא יכול היה לחלוק את התואר בזכות האפקטים שבו. אך בשנת 2011, עם ההיצע הוויזואלי שם בחוץ, אין לסרט שום דבר פורץ דרך להציע, ואני מתעכב דווקא על הנקודה הזו כי היא הייתה אחת הטענות המרכזיות שעודדו אותי לצפות בו. אך זה לא אומר שהסרט נראה רע, חובבי הזרם האלטרנטיבי ישמחו לשמוע שאוניגמהשמו נראה כמו כל דבר חוץ מסרט אנימה. אין דבר שאני אוהב יותר מאשר עיצוב דמויות חופשי (כזה בו גיבוריו נראים כאילו שורבטו בעיפרון ועברו הסבה מהירה במחשב למשהו בר-צפייה) כנגד רקע מושקע ומפורט למדי, ובמקרה הזה יפן. הן המודרנית והן העתיקה. הנסיון של Pierrot בייצור סביבה מיתולוגית מגיע בסרט המדובר לשיאו. הישג מכובד לכשעצמו עבור הבמאי והתסריטאי של הסרט השני (ולטעמי הרע ביותר) של נארוטו.

אה, כן. העלילה. הסיפור הוא על ג'וּן טנדוֹ, נער בן 15 שאינו מסוגל להתמודד עם פחדיו, במקרה הזה בריונים מגודלים, ואת חייו הוא מבלה בעמידה מהצד והשתדלות להיות כמה שיותר בלתי נראה (ועל כן בלתי פגיע) לסביבה. הוא ילד טוב ירושלים, מתנצל גם כשאינו צריך ובעקבות כך הופך לשק חבטות חברתי. אבל אנו לא רואים את כל זה, לא בצורה חד משמעית בכל אופן. הסרט לא מתעכב על אקספוזיציה מיותרת של חייו, והוא נותן לנו להבין לבד, פחות או יותר, מי הוא בדיוק גיבורנו. כשאנו רואים אותו מפיל בטעות שורה של אופניים חונים, הוא מרים אותם אחד-אחד. וכששני בריונים מפילים שוב את אותם האופניים, הפעם בכוונה, הוא רוצה לעשות משהו בנידון. רוצה, אבל לא עושה. בסצנה הקצרצרה הזו למדתי הן את אופיו, שברור מאילו כי זו התנהגותו האופיינית, והן את מה שעתיד לקרות: ניתן להסיק כי ההרפתקה הקרבה של גיבורנו תעניק לו את הכוחות הנפשיים הדרושים על מנת לעמוד מול זוג הגורילות בסוף הסרט.

אנטי-ספוילר: זה לא קורה. לא על המסך בכל אופן, ובכך הסרט מוליך אותי שולל. שאפו. רק אחרי הצפייה הבנתי שהסרט בוחר שלא לעסוק בתפל ובברור מאילו. הרעיון המרכזי המועבר בו הוא התהליך, ולא על כל תהליך אנו חייבים לראות פרולוג מורכב ואפילוג ממצה. צריך הרי להשאיר משהו לדמיון.

מאותה סיבה בדיוק, הסרט לא מתעכב כמעט במסע בזמן. בנקודה מסוימת חוזר ג'ון לעברה הרחוק של יפן, לתקופת הייאן שנחשבה עד כה לפסטורלית. איך אני יודע? א) אמרו זאת בסרט, ב) הפירוש של 'הייאן' הוא 'שלום' (ולא בקטע של 'שלום אח שלו מה קורה?'). אבל מה תגידו על זה: מסתבר ששדים הטילו פחד ומורא על תושבי קיוטו המסכנים! מי ידע? ואותו מסע בזמן לא מתרחש בבת אחד דרך נפילה למחילת ארנב או שער בין-ממדי, אלא זה נעשה בצורה הדרגתית למדי, ובעצמי לא שמתי לב למשהו חריג רק עד שהגיבור בעצמו שם לב לכך (לא ההיעלמות הפתאומית של מכוניות ובגדים מודרניים הן שהוכיחו לו סופית כי הוא בעבר. אלא זה שלמכשיר הסלולרי שלו אין קליטה). אם אנסה לחשוב על סצנה מסוימת במהלך הסרט בה אוכל לקבוע בוודאות כי זו הייתה הנקודה בה חזרנו בזמן, אני לא חושב שאוכל למצוא. כמו שאמרתי, יש דברים שעדיף להשאיר לדמיון.

מפה הסרט נהיה משעמם יותר, וזה דווקא הרגע בו האלמנט העל-טבעי מתחיל לתת אותותיו (אם שמים בצד את הפתיח הקר של הסרט המתאר את המלחמה נגד השדים). מהלך העניינים מרגיש כמו עסק נוסחתי למדי, בו הגיבור שלנו הוא היחיד שיכול לשלוט על אורוצ'י - דרגון אגדי בעזרתו מתכננים התושבים להביס את השדים. בדרך הוא מתחבר עם מי שעתיד להפוך ליאנג שלו - ראיקו, לוחם הנלחם על-מנת להילחם (זה נשמע הרבה יותר הגיוני כשהוא מסביר זאת). מערכת היחסים בין השניים אינה שונה מרוב מערכות היחסים בסדרות שונאן קלישאתיות. ראיקו, כמצופה, לא מאמין שלגיבור שלנו יש את מה שדרוש להציל אותם (כלומר ביצים). את ההמשך אתם יכולים לנחש לבד.

אך בדרך לקליימקס הגרנדיוזי והצפוי, מעביר אותנו הסרט ניגודיות מרשימה. הייתי קורה לזה טוויסט, אבל ברטרוספקטיבה זה נראה כמו מהלך עלילתי מתבקש ואף הגיוני למדי. לא אפרט מה בדיוק קורה שם, אך המונח "לכל מטבע יש שני צדדים" מעולם לא היה נכון יותר, ובסופו של דבר מה שהסרט מלמד אותנו הוא שאין באמת אנשים טובים ואנשים רעים בעולם הזה. יש אנשים טובים ויש אנשים שרע להם. ודרקונים.

האם החוויה המדוברת הופכת את הצפייה ל-"חובה!!!!"? בהחלט לא. הסרט אולי מקורי אך האלמנטים שבו לא. אני יודע שאפשר להגיד זאת על כמעט כל סרט, אבל פה זה בולט למדי. אני כן יכול להגיד לכם שמדובר ב-100 דקות (בסדר, 98) משתלמות: קרבות רבים, רובם באוויר, ועלילה ממנה (לרוב) לא סבלתי. הדמויות לצערי שבלוניות ביותר; הלוחם הקודר עם העבר הטרגי, זקן השבט החכם, הנזיר השקט, הגיבור שאינו בטוח בעצמו (שאני אמשיך?), כך שאין כמעט סיכוי שתיקשרו למישהו מגיבורי הסרט. ובכל זאת, חוויית הצפייה אינה חד-גונית, בדיוק כמו הנסיעה ברכבת מבאר-שבע לחיפה שאני עושה בזמן כתיבת שורות אלה: קצת ארוכה, אבל באמצע הדרך, כמו שאני אצטרך להחליף רכבת בת"א לאחת שתהיה עמוסה אך גם מהירה יותר, גם "Onigamiden" נהית אינטנסיבית יותר - לפתע דמויות חדשות מתחלפות בדמויות חדשות אף יותר, והסרט כבר לא נח לרגע. קרב אחר קרב אחר קרב, כמה רע זה כבר יכול להיות? תנו לסרט הזדמנות, אבל תפסיקו להאמין לביקורות.

(Onigamiden (Legend of the Millennium Dragon | יפן, 2011 | 90 דקות | סטודיו Pierrot | אקשן, דרמה, על-טבעי, התגברות על רוע בעזרת כוח החברות | קנשו אוֹנוֹ (המדבב היפני של הארי פוטר), נאקאמורה שידו (המדבב הקולנועי של ריוק) | במאי: הירוטסוגו קאוואסאקי | תסריט: נארוהיסה ארקאווה, הירוטסוגו קאוואסאקי | יוצר מקורי: טאקאפומי טאקאדה

לקריאה נוספת
• פה אין סצנה אחרי הכתוביות: על כל סרטי האנימה הצפויים לצאת בתקופה הקרובה

תגובות (9)

תגובות מרוכזות ב-RSS

הצג/הסתר תגובות

כתוב תגובה

שם		כותרת תגובה קטן יותר | גדול יותר
		קראתי ואני מסכים לתנאי השימוש. הוסף תגובה תצוגה מקדימה